יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

7.6 בסולם דורון פוגל*

לסיכום,

לינה- נוח אבל יקר. סך הכל רמה גבוהה ביחס למקומות אחרים שטיילתי בהם. פה אין צורך לחלוק את החדר עם עכבישים ושאר זוחלים כמו בהודו. גם אין צורך לברר בכל פעם מחדש אם יש מים חמים במקלחת כמו בדרום אמריקה. אנחנו התפנקנו רק בחדרים זוגיים, אבל תמיד קיימת האפשרות של התכלבות בנוסח שינה באוטו. [8.4]

אוכל- האוכל בחוץ דוחה אבל יקר (שזה חיסרון אבל גם חיסרון). אם יש לך מושג בבישול, ניתן להתגבר על החלק של ה׳דוחה׳. מצד שני אם החלטת לבשל אתה תקוע עם הכלים בסוף הארוחה ובלי אמא שתנקה אחריך... [7.8]

אקסטרים- כמו בכל מקום בעולם, רק יקר. הרבה ורוויאציות של אותו הדבר. חבל שהמחיר תמיד נשאר מעל 150 דולר. [7.5]

טראקים- יפים אבל... (נכון) יקרים. אין ספק שלא מכוער פה בניו זילנד, מצד שני הנוף מהאוטו על הדרך לא פחות יפה ממה שרואים בטראקים, אז למה לסחוב תיק על הגב במשך 3 ימים?! [7.3]

מזג אויר- לא יקר שזה כבר אחלה. בעקרון יכולה לרדת כאן כמות משקעים ביום אחד שיורדת בישראל בעונה שלמה, אבל למזלנו אנחנו תפסנו פה דיי הרבה ימי שמש אז סבבה. [9.0]

מיחזור- ניו זילנד אלופה במיחזור. [10] (אבל את מי מעניין מיחזור כשאתה בסך הכל בא לטייל פה?...)

נשות ניו זילנד- אוהבות מלפפונים עטופים בניילון ולא נראות משהו. [6.9]

גברי ניו זילנד- תשאלו את איילה בארץ, לא משהו שהקדשתי לו תשומת לב... [-]

תחבורה- כל עוד יש לך רכב צמוד החיים שלך יפים. אין כסף לרכב? עשה פרסה וחזור למקום שממנו המראת לכאן. אופציה נוספת: תפוס טרמפים ותתפלל שלא ישטוף אותך מבול באותו יום [8.7]

תרבות- אין. כלומר מערבית. ומה מעניין בתרבות מערבית? אה סליחה, יש פה את הילידים- המאורים, יעני אינדיאנים. בפועל ילדי כאפות שחושבים שקעקוע על הפנים זה מגניב ולשון בחוץ זה מפחיד. [6.1]

אטרקציות- היה ממש כיף עם הדולפינים אז קבלו עשר. [10]

שעות הפעילות של המקומיים-
8 עד 11: בוקר (פעיל)
11 עד 14: אחר הצהריים (פעיל חלקי)
15 עד 17: לילה (מתחיל להיסגר)
18 עד הבוקר למחרת: שעות מוות (לך דבר ללמפה). [5.3]

הוואי חברתי- יבש כמו עוגיות עבדי. נראה שמטיילים כאן מקבלים על עצמם בהכנעה את היובש שמשרים המקומיים. אבל בלי נדר כי אנחנו הגענו לא בשיא העונה אז אני משאיר מקום (קל) לספק. [6.6]

חיי לילה- חחחחחחחחחח. [3.0]

בטחון- אין שלום בלי בטחון, ופה ברוך השם יש שלום בשפע. מסקנה: את יכולה ללכת ערומה בשתיים בלילה ברחוב ללא חשש. אם יהיה לך מזל משהו יכסה אותך בשמיכה. אם לא, מקסימום סתם יהיה לך לילה קר. [10]

יוקר מחיה- זול מאוד (לנשום אויר). חוץ מאויר הכל יקר פצצות. [7.4]


*כל הנתונים הם פרי דימיונו של המחבר וכל קשר בין הדמיון למציאות הינו קשר הדוק בהחלט. הנתונים משקפים דעה סובייקטיבית, אין להסיק מהם מסקנות ובטח ובטח שלא להיסתמך עליהן. אין להדפיס את הנתונים באמצעות מכשיר הקלטה אופטי ו/או מכני. מה גם שמכשיר הקלטה בדרך כלל לא יודע להדפיס (אלא מקסימום להקליט). טל״ח.

עד כאן הבלוג ׳דורוניוזילנד׳, מקווה שנהנתם. נשתמע בקרוב בבלוג הבא- ׳דורונפיג׳יאיילנדס׳ (לא, לא באמת).

נפרד בברכת ׳אין מקום רחוק מידי׳ ונתראה בארץ...
דורון.

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

"מישרוצהלקנותאוטושיגידאני"

היי,
אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם אמורים לדעת שהגענו (או יותר נכון חזרנו) לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳. הדבר הכי מעניין שיש לספר על קרייסצ׳רץ׳ זה שלפני שנתיים היתה פה רעידת אדמה שהרסה את כל מרכז העיר. העיר בשיפוצים. הרחובות והאזורים השלמים שחסומים פה זכו לשם- the Red Zone. להסתובב עם הרכב בעיר זה אסון. אפילו אני, שהורדתי פה כמות לא מבוטלת של קונוסים, נכנסתי באין כניסה ונסעתי על השולים לא הצלחתי לנווט אותנו אל היעד. לא נשארה לנו ברירה, הפעלנו את ה-GPS. אחרי שתי דקות גם הוא התייאש. ״בעוד 50 מטר פנה ימינה, לא, לא, שמאלה. בעצם ימינה ואז שמאלה. סליחה, שמאלה ואז אחורה. לא, רגע... דיי תחנה פה ועזוב׳תי באמא׳שך...״. קיצר סיוט. לא נורא, ממילא הגענו לפה בעיקר בשביל למכור את הרכב... בדיוק התחילו להידלק לנו על הדאשבורד כל מיני נורות בכל מיני צבעים. זה בהחלט זמן טוב להיפתר מהגרוטאה. עוד לא הספקנו להגיד ״מישרוצהלקנותאוטושיגידאני״ וכבר הלך האוטו. מתעניין אחד, 24 שעות, 2,100 דולר- נמכר. לא, לא אתם לא מתבלבלים, אתם זוכרים בסדר גמור, את האוטו קנינו ב-2,000 דולר. איילה פשוט כנראה עובדת במקצוע הלא נכון. ניהול משא ומתן כמו שכתוב בספר- אסרטיביות, מקצועיות, אמינות, והכל יוצא לה בכזאת טבעיות... אשת מכירות משהו לאקשארי. אולי כדאי שאני אבדוק כמה עולה 10 טון קרח, כי נראה לי שבקרוב מאוד אנחנו נוסעים לעשות עסקים באנטרקטיקה.
בכל אופן, לא חשבנו שנפטר מהרכב כל כך מהר, אבל כמאמר הפתגם הנודע- ׳עדיף מוקדם מאשר אף פעם לא׳. טוב אבל איך עכשיו מגיעים לקניון (שנראה פתאום רחוק מתמיד)? איילה חמה על שופינג כבר מהרגע הראשון שאמרתי לה שהיא יכולה לשכוח משופינג. ״פה עושים טראקים מאמי, זה הרבה יותר טוב משופינג ואת הולכת להינות מכל רגע״. מחוסרי גלגלים מנוע והגה, נאלצנו לברר איזה קו אוטובוס מגיע לקניון הקרוב. הסבירו לנו שהקו ליד ההוסטל בוטל ושאפשר ללכת לתחנה המרכזית ברגל- מרחק הליכה של חצי שעה. חצי מה?! אין ברירה, תפסנו טרמפים. איך שהגענו לקניון נתקע לאיילה חיוך מאוזן לאוזן. הייתי מאוד מוטרד שלא יתפסו לה השפתיים בסוף היום. לגבי עצמי הייתי מוטרד בשאלה איך אני הולך לשרוד את היום הזה, אבל שמרתי על אופטימיות זהירה. כשגילית שיש בקניון אינטרנט אלחוטי חינם פלטתי אנחת רווחה. עברנו את פרעה, נעבור גם יום שלם בקניון. מה עוד? חיפשנו מה עוד יש לעשות בעיר הגדולה והלא כל כך מעניינת הזאת. <אנקדוטה: זה זמן רב שהייסורים אוכלים אותנו על כך שלא היינו בארץ בעתות מצוקה, במהלך מבצע עמוד ענן. הנושא הדיר שינה מעינינו, אך לא ידענו מה עלינו לעשות בנידון. שאלנו את עצמנו לא פעם, כיצד אנו יכולים לתרום למצב ולהביע הזדהות עם תושבי הדרום?>. השבוע זה היכה בנו. איך לא חשבנו על זה קודם?! יצאנו לקזינו! בלי להסתכל ימינה ושמאלה, הסתערנו קדימה אל היעד והתיישבנו על הרולטה. 5 דולר צבע אדום. המשכנו בנחישות. צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום. נכנסנו עם 100 שקל יצאנו אחרי שעתיים בלי כלום. גם אנחנו הגענו למסקנה הצפויה מראש- צבע אדום זה חרא. המשכנו להסתובב בעיר. אחת האטרקציות בעיר זה ללכת ל- re:start market המרכז החדש שיצרו אחרי רעידת האדמה. המקומיים מצאו להם פיתרון זריז לשקם את העסקים- הכל בקונטיינרים. סניפי בנק, חנויות בגדים, חנויות מזכרות... טוב הלו! כבר עברו שנתיים מאז הרעידת אדמה- כמה זמן לוקח לשים שני בלוקים, קצת מלט ולבנות חנות? מישהו אמר גימיק שיווקי? הסתובבנו והסתובבנו ואחרי 3 ימים נשברנו. אנחנו חייבים רכב. 100 דולר פתרו לנו לנו את הבעיה לארבעת הימים הקרובים. נכנסנו לרכב השכור ונופפנו לשלום לעיר הגדולה. והנה אנחנו כאן- אקרואה, העיירה הקטנטנה שממנה יצאנו לטראק בשבוע שעבר. לא, לא, אין טראק נוסף בתכנון. (אמא להירגע). הפעם משהו הרבה יותר רגוע- שחיה עם דולפינים. משהו שכבר תכננו לעשות מזמן וכל פעם חוזל״ש מסיבה אחרת. אבל מחר זה קורה אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון. יאללה אני הולך לישון כי הדולפינים מסתבר אוהבים להתעורר מאוד מוקדם. מה רע להם לקום ככה ב-11 בפאנן, אלוהים יודע...
חנוכה שמח ומרי קריסמס הו, הו, הו.
דורון

יום שישי, 7 בדצמבר 2012

(אם) יש גן עדן

טוב, זהו בעצם.
למרות שעל הנייר נשאר לנו 3 שבועות עד החזרה לארץ הקודש, אפשר לומר שהמסע בניו זילנד הסתיים לו. אם לוקחים בחשבון את השבועיים ספייר שהשארנו לעצמנו לצורך מכירת הרכב, ואת הטיסה לפיג׳י ב-21 לחודש, אפשר להתחיל למרר בבכי על סוף החלק הניוזילנדי. תם הטקס. אין לכם מה לדאוג, יהיה פוסט גם בשבוע הבא ואולי אפילו בזה שאחריו... גם בלי לעשות כאן כלום אני אמצא על מה לזיין את השכל. חוצמזה שיש עוד את הפוסט הנוכחי אז בכלל אין סיבה לדאגה. נו טוב, לפחות הספקתי לעשות בניו זילנד את כל הדברים שתכננתי פה (כמו להתלונן, לגרום לכם לקנא ואפילו גם קצת להינות מהחופש).
בפעם האחרונה כתבתי מהחוף המזרחי (קייקורה). נשאר לנו שבוע שלם לנצל מבלי להתרחק יותר מידיי מהאיזור (כי בעיר הגדולה פה נמצא שוק מכירת המכוניות). אז נשארנו על המזרח ובהמלצת אף אחד יצאנו לטראק של 4 ימים בחצי האי בנקס. טוב תקשיבו, כזה טראק מפנק וכייפי, לא היה לי בחיים. אטרקציות, סטייקים, אלכוהול, מה שאתם לא רוצים. (ובלי לסחוב קונטיינר של צים כמו הסתומה וחבר שלה מהפוסט הקודם). טראק שחבל אם לא ה-. את הטראק יזמו מספר מקומיים וכל המסלול עובר בשטחים הפרטיים שלהם. אולי זאת הסיבה שהוא לא מוכר כל כך. כשעלינו על ההסעה לתחילת הטראק וראינו שאנחנו לבד, הבנו שאנחנו לבד. לא, לא היה קשה להגיע למסקנה הזאת, אבל המשכנו להרהר בה עוד כמה רגעים- שנינו, לבד, לגמרי, 4 ימים... אוקיי... זה טוב ליהודים? כשגילינו שכל יום מסתיים בצימר פרטי עם כל מה שרק אפשר לחשוב עליו, הבנו שזה אפילו מעולה. בבקתה של סוף היום הראשון חיכו לנו שוקולדים חינם, שתיה קרה, ביצי חופש ויין אדום במחיר סביר. נמכר! אכלנו את ארוחת הערב שהכנו לעצמנו, ויצאנו לאטרקציה היומית. לכל יום בטראק יש היילייט משלו. בסוף היום הראשון יוצאים ״לצוד״ פינגוונים. לבשנו חליפות הסוואה, הצטיידנו במשקפת והתחלנו במארב. אין ספק, המקומיים כאן חיים בסרט (בהפקת הנשינל ג׳אוגרפיק). באמצע האוקיינוס במרחק עשרים אלף קילומטר ראינו משהו שזז בים. בזאת הסתיים הסיור. קצת מאכזב, אבל אל דאגה, אנחנו עוד נמצא אותם בהמשך. כך או כך, הפינגווינים היו דבר האחרון שעניין את איילה. העיקר שכל השטחים הפרטיים מפוצצים בכבשים ושהן ישנות איתנו בחצר. זהו, היא מאושרת. אני חשבתי שאני עוד שניה שוחט אותם (ולא בשביל לשים אותם על המנגל). על הבוקר- ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״. טוב הבנו, אם אין לכם משהו חדש להגיד, סתמו ת׳פה ותנו לישון! התאוששתי בקושי ויצאנו ליום השני. אחרי צעד וחצי על הדרך מצאנו שני פינגווינים במחילה במרחק עשרים סנטימטר. בלי משקפת ובלי קשקושים. אבל איזה סרחה לא להאמין, כמה שהם קטנים וחמודים ככה הם מסריחים. גועל נפש, חבל שלא הבאתי איתי מהבקתה את המטהר אויר של השירותים. לא היה מזיק להם איזה שפריץ אחד למחילה. המשכנו בדרך. מפלים, עניינים, שיגועים, וכעבור 5 שעות הגענו לצימר השני שלנו. בסוף היום שני (והשלישי) יש חנויות(!) בשירות עצמי. גאונים. פייר (אין כמו פרי), לעשות סטייק על מנגל בטראק, זה עוד לא יצא לי. גאונים כבר אמרתי? ואם זה לא מספיק, אז בואו צ׳מעו מה ההיילייט האמיתי של היום השני- אמבטיה חמה (על גחלים) תחת כיפת השמים. כן, זה מדהים בדיוק כמו שזה נשמע, ואפילו עוד יותר עם פחית קולה ביד. היום השלישי קצר יחסית, אז הרשנו לעצמנו לקחת את הזמן ולקום בעשר. באחת בצהריים כבר הגענו אל הבקתה של סוף היום. למזלנו בכל הימים יצא לנו מזג אוויר מצויין, אבל ביום השלישי היה חם ונעים במיוחד. מתאים כמו כפפה להיילייט של היום השלישי- גלשני בוגי וחוף ים. את הבוגי תפסתי, קרם הגנה מרחתי, בגד ים לבשתי, כובע חבשתי, משקפי שמש (כבר היו עלי...), ויצאתי לשרוף את הגלים. אבל בגלל שזאת רק תחילת העונה, המים קפואים כמו יונית לוי (8 מעלות לפי מה שהמקומיים ועידו רוזנבלום טוענים). אין בעיה- נכנסתי לשניה רק בשביל לעשות תמונה כאילו אני ממש נהנה. אחרי 3 שעות הפשירו לי הביצים לגמרי וחזרתי לדבר שוב בקול גברי. (איפה האמבטיה על גחלים כשצריך אותה?). בסוף היום הרביעי כשסיימנו לעלות את את העליה האחרונה של הטראק האחרון, איילה דקלמה את ברכת הגומל וירדה בדילוגים את כל הדרך למטה עד סוף הטראק.
אז כמו שכבר אמרתי- זהו בעצם, נשארנו עם שבועיים אחרונים פה בניו זילנד. הטראק האחרון מאחורינו, חזרנו להוסטל, לשנ״צים, ולשגרת העיירה. אני שוב על המיטה כותב לכם את הפוסט השבועי. איילה כרגיל כבר ישנה... ממלמלת משהו מתוך שינה ״חמש וחצי נקודת האיסוף...״ מי יודע, אולי בכל זאת מתחשק לה עוד איזה טראקונצ׳יק קטן לסיום סיומת... אפשר לארגן לה משהו.
לילה טוב,
דורון

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

חוויה של פעם בחיים

האוודי מייטס? מה חדש? ההכרזה באו״ם על פלסטין, כן, שמעתי, מרתק.
אז בפרק הקודם של ״דורוניוזילנד״ היינו בקווינסטאון- בירת האקסטרים של ניו זילנד. העיר עם הכי הרבה אדרנלין בדם. דווקא מתאים לי איזה כאפת אדרנלין לפנים. בדקנו את אפשרויות האקסטרים. אחרי שראיתי את המחירים הבנתי שבעצם כבר מיציתי את תחום האקסטרים בדרום אמריקה. איילה לעומת זאת ממש התלבטה בין מצנח רחיפה לצניחה חופשית. בסוף היא הלכה על חפירה חופשית. גם כן משיקולים כלכליים.
מקווינסטטאון הדרמנו לדונדין- עיירת סטודנטים. או! זאת עיר של חבר׳ה צעירים מלאי חיים! האגדה מספרת שבמרכז העיר ישנם בתי קפה ופאבים שפתוחים עד מאוחר. הידיעה שנוכל לחזות במראות נדירים של מקומות בילוי שפתוחים אחרי 7 בערב ריגשה אותנו והיינו שמחים על הזכות שנפלה בחלקנו. אבל בשביל לא להתגרות בגורל (ובניו זילנד) יצאנו כבר ב-22:30. לא להאמין, הכל אמת לאמיתה! נכנסו לפאב ואפילו לא היה לנו מקום לשבת מרוב שהיה מפוצץ. לא יכולנו לייחל לטוב מזה. מהר מאוד גם מצאנו איפה לשבת. במרכז הפאב היו שולחנות גבוהים שכעבור שעה המלצרים פינו אותם. הניחוש של איילה היה שמתחילים ריקודים. הניחוש שלי היה שיש הופעה. הניחוש הנכון הוא שמקפלים את הפאב והולכים לישון. טוב אולי באמת הגזמנו, כבר עוד מעט חצות! אם לא נמהר לחזור לישון הכירכרה שלנו עוד עלולה להפוך לדלעת... אני לא מבין למה השתמשו באקליפטוסים לייבש את הביצות לפני קום המדינה, היה אפשר פשוט להשתמש בניו זילנד... לא נורא, דונדין לא אכזבה אותנו. חוץ מחיי לילה פרועים, יש שם משהו מלהיב הרבה יותר- הרחוב הכי תלול בעולם. איזה גבר לא היה רוצה לפתוח ת׳חלון של האוטו, להגביר את הרדיו ולתת רייס במדרון הרחוב התלול בעולם? אל תענו- שאלה מוטורית. רק חבל שהרחוב הזה לא בא עם הוראות הפעלה: ״להנאה מרבית, הורד את האישה מן הרכב לפני השימוש״. וואו, כזה חפיר כבר מזמן לא שמעתי. ״אבל למה?״; ״בשביל מה זה טוב?״; ״מה זה נותן לך?״; ״זה מסוכן״; ״האוטו שלנו ישן מידי״; ״אנחנו נתדרדר למטה״; ״אנחנו נתדרדר למעלה״; ״הצבע האהוב עלי הוא אדום״; ״אני מתגעגעת לשאוורמה״; ״אתה הגבר החתיך בעולם״... טוב אולי הציטוטים האחרונים לא לגמרי מדוייקים, פשוט באיזשהו שלב כבר הפסקתי להקשיב. ועדיף שאני לא אכנס בכלל לתיאור צווחות האימה בזמן הירידה... בכל אופן היה אדיר. אני עדין שומע ציפצופים באוזן שמאל, אבל היה אדיר.
מדונדין המשכנו ללייק טקאפו- שם היה ממש נחמד ויפה, אז (לצערי) אין לי על מה להתלונן... יום אחרי שהגענו כבר יצאנו לטיול יום באיזור לראות את מאונט (יעני הר) קוק- ההר הכי גבוה בניו זילנד. כל הסטלנים להירגע זה קוק עם חולם לא עם שורוק. (בעצם אתם סטלנים, אין לכם מושג מזה חולם ומזה שורוק...). בכל אופן, מתוך אלפי המסלולים באיזור בחרנו בסופו של דבר ב׳הוקר ואלי׳. כל החרמנים כן, הוקר כמו זונה. עשינו את כל הדרך, זונה לא היתה שם. אבל היה יפה שזה גם משהו...
אחרי שסיימנו עם הקוק והזונות (פלאשבק לקולומביה) נסענו צפונה לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳ שעל החוף המזרחי. שם סגרנו לעצמנו כרטיסי טיסה לפיג׳י(!). המשכנו עוד קצת צפונה על קו החוף והגענו לכאן- קייקורה, עיירה קטנה וסימפטית יותר מהעיר הגדולה. פה הגשמנו לאיילה את החלום שלה. תיכף היא גם תספר לכם עליו... אני לעומת זאת אכלתי פה לובסטר בפעם הראשונה בחיי. עלה לי מאה שקל, אבל מה- אין מילים! גועל נפש, לא שווה שקל.
״רגע מאמי, שניה... אבל שניה אמרתי!״ טוב איילה לא יכולה להתאפק, היא חייבת לספר לכם מה היא עשתה היום. בבקשה:
״עשיתי זאת!! למי שחושב שמדובר באחת מפעילויות האקסטרים, אז הוא טועה בגדול. היום החזקתי כבשה בת חודש בידיים. תאמינו או לא זאת היתה חוויה מלחיצה בהתחלה, בטח כשאחותה הגדולה (בת השלושה חודשים) נעמדת על שתי רגליים אחוריות, בזמן שאני בסך הכל מנסה ללטף אותה. אבל התגברתי על הפחד, דורון האמיץ תפס את הכבשה שניסתה לברוח ושם לי אותה בידיים. מה אגיד ומה אומר, חוויה של פעם בחיים.״
נשמע לי כמו סיום טוב להפעם- אני אמיץ, איילה מבסוטה, חבל על כל מילה נוספת.
שבת שלום,
דורון

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

קפיצה בזמן

יום ראשון ה-18 לחודש, השעה 7 בערב. אני ואיילה מתעוררים משנ״צ מאוחר. איילה עוד עם צוואר תפוס ואני עוד על אנטיביוטיקה, יושבים במיטה ומתלבטים איך לנצל את ימי ההתאוששות שלנו. קפיצה בזמן- 12 שעות קדימה, השעה 7 בבוקר (יום שני). איילה ואני מסיימים לארוז את החפצים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים למרכז העיר לתפוס את ההסעה שתיקח אותנו לנקודת ההתחלה של הרוטברן טראק. 3 ימים סך הכל. בעקרון אני מכיר כמה דרכים טובות יותר לנצל ימי מנוחה מאשר לצאת לטראק... אבל מצד שני, קצת מפחיד אותי לעשות טראק כשאני בריא. אני לא ממש יודע איך זה, אז עדיף ללכת על בטוח ולצאת כל עוד אני עדין חולה. היה ממש נחמד- אחלה טראק, יפה מאוד ואפילו דיי קליל. באמת אין תלונות. טוב נו, אולי רק תלונה אחת ודי... אבל באמת תלונה קטנה פיצי-פיצפונת. הטראק המזדיין בתחת הזה יקר אחושרמוטה!! קיבינימט!!! זהו הנה, הוצאתי את זה ודיי. בני זונות, כלבים ##$%@**!$%?!@€#%#. טוב דיי, מספיק. אז כמה יקר אתם שואלים? בערך- 120 דולר נסיעות (הלוך חזור), 100 דולר לינה בבקתות שבטראק (שתי לילות) ו-30 דולר קניות של אוכל (לשלושה ימים). אז כמה יצא לנו? 120 ועוד 30..., זוכרים אחד למעלה... 250 דולר פחות או יותר. כמה?! 250 ד-ו-ל-ר!! יעני בערך 800 שקל. לאדם! בתרגום לשפת הסימנים זה להוריד את המכנסים ולהתכופף קדימה. אתם יודעים מה ההבדל בין דרום אמריקה לניו זילנד? בדרום אמריקה אתה חיי כמו מלך ביומיום, ואוכל אורז כשאתה יוצא לטראק. בניו זילנד את חיי על אורז ביומיום בשביל שיהיה לך כסף לצאת לטראק. נקודה למחשבה... אז אחרי שהסברנו 3 שעות בטלפון למנהל סניף הבנק שלנו בארץ שלא שדדו אותנו (כלומר, ששיתפנו פעולה עם השודדים) יצאנו אל הטראק הנכסף. בסוף היום הראשון הגענו לבקתה עייפים אך רצוצים (כמו שאיילה נוהגת להגיד) והתחלנו לבשל לעצמנו את האינסטנט נודל ששוקל 50 גרם ולוקח 2 דקות בישול. לא יכולנו שלא לשים לב לזוג ישראלים (חבר וחברה), שכנראה חוץ ממיקסר חשמלי ומטחנת בשר הכל היה להם בתיק. פסטות, רטבים, ביצים, ירקות, פירות, קרש חיתוך, צלחות, סירים, מחבתות, תבלינים, וגולת הכותרת- סוכר וקפה בצנצנות זכוכית. צנצנות זכוכית?! תגידו, על שקיות ניילון שמעתם? ואז ניגש אליהם מישהו ושואל אותם אם הם לא חושבים שהם קצת הגזימו, אז הבחורה ממהרת לענות לו- ״זה שאנחנו בטראק לא אומר שאנחנו צריכים לסבול״. קפיצה בזמן- 15 שעות קדימה, 10 בבוקר ביום השני לטראק. אנחנו חולפים על פני אותם זוג ישראלים על השביל. הבחורה עם ילקוט כמו שהיה לי כשהייתי בכיתה ב׳ והרחק מאחוריה החבר שלה, שחוץ מקצות הנעליים אי אפשר היה לראות אותו מאחורה כי הוא סוחב על הגב קונטיינר של צים עם שלט קטן- ״זהירות מטען חורג״. ואז הכל היה ברור, זה שהיא בטראק באמת לא אומר שהיא צריכה לסבול... איך אומרים- כשהמוח (של החברה) לא עובד, כל הגוף (של החבר) סובל. מטומטמת. אבל עזבו אותכם שטויות, ביום השני לטראק קרה משהו הרבה יותר מעניין ומרגש. איילה ואני חגגנו שנה ביחד!! כן, כן. (עכשיו כולם ביחד- אוווווווווווו). יפה מאוד. אז בסוף היום השני שבאמת היה ארוך ומתיש, אבל גם מאוד יפה ומרגש, נגשתי לאיילה והצעתי לה. הצעתי לה כוס תה חם. מאוד קר שם בלילה, בערך 3 מעלות... ביום השלישי והאחרון איילה הופתעה לגלות שהטראק נגמר ושהיא עדין בחיים. כשכבר יכולנו לראות את סוף המסלול היא אפילו התחילה לדלג, לזמר והכי חשוב- היא התחילה להינות מהטראק.
קפיצה בזמן- ימיים קדימה, ה-23 לחודש, 11 בלילה, אני יושב על המיטה וכותב לכם את הפוסט הנוכחי על הטראק שהיה. איילה לצידי בפיג׳מה, כבר נרדמה מזמן.
קפיצה בזמן- יומיים נוספים קדימה (פלוס מינוס), אתם יושבים על הפייסבוק מול אלבום התמונות שלנו מהטיול וצופים במחזות נדירים של איילה עם backpack על הגב כמו שלא ראיתם אותה מעולם. שימו לב, התמונות מפתיעות ולא קלות לצפייה. אנא הרחיקו מהמסכים קשישים, נשים בהריון ואנשים בעלי לב חלש. ראו הוזהרתם!
קפיצה בזמן- יומיים אחורה (פלוס מינוס). אני עדין כאן על המיטה. נפרד מכם לשלום.
לילה טוב,
דורון.

נ.ב.- אל תדאגי אמא, כבר סיימתי עם האנטיביוטיקה שלשום.

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

חוק וסדר

היי. אני חולה... שוב? כן, שוב. נשמע לכם מוכר? יש דברים שכנראה לא ישתנו לעולם. כשאני בחו״ל אני חולה ובארץ פורצת מלחמה. שמעתי שיש כאלה שחושבים שזה קשור איכשהו לבחירות. תמימים... זה קשור אלי. אז מה? עכשיו אסור לי לבכות שאני חולה כי אתם סובלים יותר? זה העניין? יאללה בסדר, ניצחתם, גם ככה כולה יש לי צינון וגם הוא לא קשה במיוחד. העיקר שהחוקיות נשמרת ושהכל כרגיל. אז מה היה לנו? פלאגים, פלטינות, גראדים, אנטיביוטיקה, והאלמנט? On the house.
מעבר לחוקיות, שתדעו שאיילה פה דואגת לי ומטפלת בי יפה יפה. אולי אפילו יפה מידי. כנראה שבשביל שאני לא ארגיש לבד ובשביל להראות לי שהיא איתי בכל הסיפור, גם היא הצטננה ואפילו תפסה את הצוואר! איזה נשמה, איזו הקרבה, איזה מאמי! אפרופו מאמי, (לשמחתם) איילה החליטה סוף סוף להרים את הכפפה ולכתוב לכם דבר מה. היא לא הצליחה לכתוב עם הכפפה, אז היא עזבה את הכפפה והרימה במקום זה את העט. אבל זה רק הפרומו. בשביל שלא תקראו רק את הקטע של איילה ותברחו, שתלתי אותו באמצע הבלוג. מווההההההה!! איזה מתוחכם אני...
ונעבור לכמה חוקים אחרים שתפסו פה את תשומת ליבי. אחרי מספר שיחות עם מקומיים כאן, הצלחתי לפענח את קוד השיחה הניוזילנדי. פה אפשר לנהל שיחה במשך שלוש שעות עם 5 מילים/ ביטויים בלבד:
Awesome, Sweet, No worries, Mate & Cheers.
החוק הניוזילנדי מחייב אותך להשתמש לפחות במילה אחת מהמילים הנ״ל בכל משפט שאתה מרכיב, אחרת אתה צפוי לקנס כבד מהרשויות. סמואל-טוק שלהם נשמע משהו בסגנון:
- What's up mate?
- Awesome mate, and you?
- Awesome. Thanks for asking.
- No worries.
- Sweet mate.
- Yeah, sweet...
- Can I ask you something mate?
- Sure mate, no worries, what's that?
- Wanna grab some awesome burger maybe?
- I already ate, mate.
- Ho sweet.
- Sorry mate.
- No worries, that's ok.
- Cheers anyhow.
- Awesome.
- Sweet.
- Ok then, see ya later mate?
- Yeah sure, awesome.
- Cheers.
- Cheers mate.
- Sweet.
עמוק...
ונעבור לחוקים אחרים לגמרי. אני עדין מנסה להסתגל לחוקי התנועה ולנסיעה בצד שמאל. זה לא קל כשהכל כאן הפוך. בהתחלה זה היה סיוט. אני בא להיכנס לאוטו, ההגה בצד השני. אני בא לאותת, המגבים מתחילים לפעול. בימים הראשונים גם לקח לי כמה דקות להבין שאני נוסע בנתיב ההפוך. היום זאת כבר לא בעיה... בשניות אני מבין שזה שבא מולי באותו נתיב, זה לא הוא זה שדפוק. מה שכן בסוף אתה קולט. אתה קולט שאין ברירה ושצריך לעגל פינות פה ושם (אחרת לא תגיע ליעד שלך לעולם). אז מידי פעם אנחנו נכנסים באין כניסה, חוצים קווים רצופים, יורדים מהשוליים ונכנסים לכיכרות מצד ימין. זה חוסך ים של זמן בשביל לא לנסוע את כל הדרך חזרה אם פספסת פניה. כן, סביר להניח שאם המשטרה היתה בעקבותי, הייתי כבר יושב כמה שנים טובות. ולעומת זאת, אני יכול לספר לכם בגאווה שלא דרסתי אף חיית בר על הכביש. (עדין). וזה בהחלט כבוד. שתדעו שלא קל להיות ארנב, תרנגולת או קיפוד בניו זילנד. 90% מהם מקפחים את חייהם על שולי הדרך (או באמצע הכביש אם יש להם מזל- ככה לפחות יותר אנשים משתתפים בצערם). אין ספק שפה עדיף להיות קיווי (עוף לילה מקומי ללא כנפיים). הקיווי מאוד מפורסם בניו זילנד, למרות שלא ניתן לחזות בו באור יום. על כן הוא זוכה לחיים שקטים מצד אחד ונהנה מחיי פרסום, תהילה וזוהר מצד שני. ואם זה לא מספיק, המקומיים אפילו ציירו לו תמרור אזהרה משלו בכביש! קיצר חי טוב החרא הקטן. בכל מקרה הייתי מציע לו לחבוש קסדה כשאני עולה על הכביש, אם הוא רוצה להמשיך לחיות טוב. או לחיות נקודה.
ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23..., זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת. ובמילים אחרות- איילה:
״אז אחרי כמה טראקים של יום אחד (daily walks) הבנתי שזה לא ממש הקטע שלי. אני יותר בקטע של מסעדות, אוכל טוב, תרבויות שונות, מנוחה (בעצם כל מה שאין בניו זילנד). מי בכלל המליץ לי לבוא לפה?!? אבל החלטתי לתת עוד צ׳אנס אחרון (לפני שאני פוסלת סופית את עניין הטראקים) ולצאת לטראק של יומיים (כמובן שכולל ארוחת צהריים, ערב ובוקר מסודרים + לינה על אוניה- כמו שטראק אמיתי בשטח צריך להיות). הגוף שלי הגיב בהתאם- אני שבוע חולה, מצוננת, חום, כאבי ראש, סינוסיטיס, בקיצור כנראה שהגזמתי עם רמת המאמץ. אני לא אתפלא אם גם יש לי כמה שברי מאמץ״...
לצערי איילה לא הגישה את הטור הסופי שלה בזמן למערכת והבלוג היה חייב לצאת לדפוס (הדיגיטלי). על כן הוא לא ממש בגרסתו הסופית. מי יודע, אולי בבלוג הבא תשמעו ממנה עוד כמה פנינים. אניוויז, כמו שאתם מבינים איילה ממש לא מרוצה בחופשה שלה. היא אומנם לא עשתה טבלת יאוש, אבל נראה שהיא סופרת את הימים לאחור. אפילו לי לא היה מושג כמה היא סובלת פה, עד שקראתי את הדברים שכתבה. אז החלטתי להפתיע אותה ולקנות לה כרטיס טיסה חזרה לארץ. כמובן שלי אין כסף, כי בזבזתי אותו על הטיול שלנו. ועל כן גאה להכריז בזאת על פתיחת משא התרמה- ״לא טוב לי בניו זילנד, אני רוצה לחזור לארץ לעבוד״. המטרה שלנו היא לאסוף ולגייס לה 1500$ כמה שיותר מהר לכרטיס. קדימה מי שם כסף וכמה?... מה? מה קרה? פתאום אתם מתחרטים שביקשתם לשמוע את דעתה? חבל, עכשיו כבר מאוחר מידי. איילה זקוקה לעזרתכם. קדימה, זה הזמן להראות לה שאתם חברי אמת ועד כמה היא חשובה לכם! אני מבקש מכל אחד מכם לרשום כמה כסף יש באפשרותו לתרום וכיצד הוא מעוניין לעשות זאת. עמכם התודה. ביחד (כלומר בעזרתכם) נוכל לעשות זאת! אחד בשביל כולם, וכולם בשביל איילה!
אגב, אם משהו מכם חשב אולי אפילו בצחוק להתחיל לחוש איזשהו קמצוץ רגש של הזדהות או אולי ניצן פצי פיצפון של רחמים, בואו אני אציג בפניכם את הצד השני של המטבע. אחרי האפצ׳י השני של איילה נסענו להוסטל קטן ומבודד באיזור ארת׳ור פאס שנראה כמו צימר. לקחנו חדר מעץ זוגי עם מקלחת ושירותים בחדר + טלויזיה ודי.וי.די. 48 שעות אכלנו, עשינו מקלחת חמה, ישנו, ראינו סרטים (ספרות זולה ואיש הגשם, איילה כמובן נרדמה באמצע...), אכלנו שוב, חזרנו לישון שוב וחוזר חלילה וחס וחלילה... בקיצור אתם מבינים כמה סבלנו כן? סיפור עצוב.
ונסיים כרגיל בתקציר הגיאוגרפי של הבלוג- איפה היינו ומה עשינו. בפעם האחרונה כתבתי לכם מגריימאוס (שבחוף המערבי). מאז הספקנו לנסוע לארת׳ור פאס לראות תולעים זוהרות ולפגוש בתוכים שאכלו לנו את המגבים של האוטו. טיילנו על קרחונים וגם באגם המראה שבעיירה פוקס. הדרמנו עוד קצת לוואנאקה לעשות סיור במבשלת בירה, ובסוף הגענו לכאן- קווינסטאון. וזה הכל להפעם.

יאללה אני הולך לשתות תה ג׳ינג׳ר למונני.
נשתעל בקרוב.
Cheers
דורון

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

חמישים גוונים של כחול

לא. הבלוג הזה לא הולך להיות אירוטי ובטח שלא יפרט על התנסויות מתחום הסאדו-מאזו. נא להירגע. הכותרת של הבלוג הנוכחי מוקדשת לטראק הראשון שלנו שערך יותר מיום!! טראק של יומיים! כן, אנחנו מטורפים על כל הראש, אנחנו יודעים... כך או כך בהחלט טראק יפה ממש עם הרבה גוונים כחולים של מיי הים הטזמני. גילינו שלתכנן פה טראק של יותר מיום לוקח לא פחות זמן מהטראק עצמו. זה כמו לבנות מערכת שעות לסימסטר באוניברסיטה- אלפי קומבינציות ואפשרויות ובסוף כמובן שמה שאתה באמת רוצה לא מסתדר. אז אנחנו התפשרנו על יומיים. חצי היום הראשון בקייאקים והשאר ברגל. בלילה ישנים על ספינה שעוגנת 100 מטר מהחוף. נחמד בסך הכל, חוץ מהבחילה אחרי ארוחת הערב. מה אתם יודעים, גם ספינה עוגנת עולה ויורדת נונסטופ. אבל הכי אהבתי את העיצוב הארכיטקטוני של המקלחת והשירותים על הסיפון. חדרון בגודל של אסלה שכולל גם ראש מקלחת על הקיר. למעשה בשביל להתקלח אתה פחות או יותר עומד בתוך האסלה (שזה אחלה אם בא לך לשטוף טוב את הרגליים, כי אז אתה פשוט מוריד את המים). חוויה מעניינת.
טראק נוסף שעשינו בצפון האי הדרומי נקרא קווין שרלוט (המלכה שרלוט). הטראק נמצא באיזור מייצרי מאלבורו- מאלבורו סאונד. לצערנו אנחנו קיבלנו סאונד אחר לגמרי מכיוון בלתי צפוי. בשביל להגיע לנקודת ההתחלה של הטראק, חייבים לקחת taxi boat. מה מסתבר? לא רק אנשים מורשים לעלות על הסירה. גם כלבים! עכשיו קחו לעצמכם שתי דקות לדמיין את הפרצוף של הכלב על סירת המנוע שטסה במהירות 50 קשר ומקפצת לה בין הגלים. הכלב היה בלחץ היסטרי, לא שלט בעצמו והתחיל להראות למלכה שרלוט ולאדון מאלבורו מאיפה יוצא הסאונד. אני לא יודע אם יצא לכם לעמוד ליד כלב שמפליץ מרוב פחד, אבל תהיו בטוחים שזה כנראה הדבר האחרון אתם רוצים לעשות. אקסטרים הארד-קור, לא לבעלי לב חלש. מזל שעל הסירה תמיד יש שקיות הקאה לכל מקרה שלא יהיה... מזעזע. אגב הטראק עצמו היה אחלה (אחרי שחזרנו לנשימה סדירה).
חוץ משני הטראקים הנ״ל, הספקנו גם לנסוע לגולדן ביי לראות כלבי ים מקרוב והיום קצת הדרמנו ועצרנו בדרך במה שנקרא פנקייק רוקס- סלעים בצורת פנקייקים אחד על השני (לבעלי דמיון מפותח בלבד).
אז אנחנו כבר שבוע באי הדרומי, לא נפלו לנו ריסים או כוכבים ובכל זאת משאלתינו התגשמה. (לפחות בנתיים), נראה שהאי הדרומי בהחלט מוצלח יותר מהצפוני. או שפשוט אנחנו נהנים כאן הרבה יותר... כבר ביום השני פה מצאנו את עצמנו מתקרבים לשלמות:
טראק > ארוחה טובה בהוסטל > ג׳קוזי חם (בחצר ההוסטל) + בקבוק יין > קינוח בצורת גלידה עם קראמבל תפוחים (ישר מהתנור שאופים בהוסטל כל יום) > מקלחת > לישון. מדהים.
טוב, במעבר חד לפני סיום, נעבור לנושא שמציק לכם. שלא תגידו שאני מתעלם מדעת הקהל (יעני מכם), קיבלתי את כל הבקשות (ואכן היו לא מעט) לתת לאיילה לכתוב קצת בבלוג. בואו נגיד שלא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את הרמז שמיציתם אותי ואת החפירות שלי. אני מבין שבא לכם פעם אחת לקבל עידכון קצר, קולע ולעניין בנוגע לטיול שלנו. לצערי (או לייתר דיוק- לצערכם), איילה החליטה לשמור על זכות השתיקה. הפצרתי בה הלוך והפצור לבחור בזכות הכתיבה, אך כל מאמצי כשלו ועלו בתוהו (יעני לא הצלחתי). ניסיתי לשכנע אותה, אבל אני מחזיר את הכדור אליכם. (אני במקומכם הייתי עובר לאיומים...).

ונסיים בחצי קילו של צלעות ספייר ריבס על האש (שעשיתי לעצמי אתמול) יחד עם חציל קלוי במיונז ושום. בצד (כמובן) כוס יין אדום. בוודאות הארוחה הכי טובה שהיתה לי בניו זילנד ואחת הארוחות הטובות בכלל (אם לא ה-). ללקק ת׳עצמות.
יאללה, נגבו את הריר ונשתמע בפעם הבאה.
דורון

נ.ב.- לאדם האחיין החמוד שלי יש יומולדת היום- מזל טוב אדם!

יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

להתראות צפון שלום דרום

היום אני במצברוח מרומם במיוחד. אנחנו נמצאים כרגע על המעבורת (לאי הדרומי) ובדיוק סיימתי לקרוע את איילה ב׳ארץ, עיר׳. כן, מרתק פה על הסיפון...
בצער לא רב וביגון לא קודר אנחנו נפרדים מהאי הצפוני בדרכנו אל הדרומי. לא שסבלנו חס וחלילה באי הצפוני. בסך הכל היה נעים להכיר וכמו שתזזי נוהג להגיד- ״לא מכוער שם״. אבל בכל זאת, עם יד על הלב, שומדבר פה עוד לא העיף לי את הסכך.
בהחלט זוהי השעה לכמה מילות סיכום. (וכמו שאתם מכירים אותי, כשאני אומר ׳כמה מילות סיכום׳, הכוונה לכמה פסקאות סיכום...). זה רק סיכום ביניים, אבל בכל זאת אי שלם מאחורינו, שלא לומר חצי מדינה... אז ככה- מישהו צריך לתת למדינה הזאת כאפה ולהעיר אותה לחיים. או שהמדינה עוד לא התעוררה פה מתרדמת החורף, או שמישהו יתקע לה כבר פלפל חריף בתחת. המקומיים (והרבה יותר גרוע, נדמה שגם המטיילים עצמם) כולם מנומנמים. לא פעם ולא פעמיים איילה ואני מוצאנו את עצמנו בסוף של יום יושבים לבד בסלון, אחרי שכולם כבר הלכו לישון... והשעה 8 בערב!!!! הלו!! להתעורר פה בבקשה!!! כל החנויות ו/או המסעדות בעיר/ עיירה סגורות; אנשי הקבלה בהוסטל אינם בנמצא; המטיילים הלכו לישון... טוב מה נהיה?! שאלה טובה.
עכשיו כבר ניתן לראות באופק את פיקטון- העיירה שבה נעגון באי הדרומי. שתי נקודות אור בנוגע לאי הדרומי. אחת- יש קונצנזוס שהאי הדרומי יפה יותר וכייפי יותר. נקודה שניה- אנחנו הולכים לבלות שם יותר מכפול זמן לעומת הצפוני. יאללה באלגן (אני מקווה).
כעת נמשיך בסיכום התחום הקולינרי/ גסטרונומי. לא רציתי לקפוץ למסקנות לפני שאני מאמת את הנתונים שבידיי וקובע עובדות, אבל עכשיו אין עוד מקום לספקות. האמת צריכה לצאת אל האור- האוכל פה חרא. זה ברור כגשם (בניו זילנד). הכל פה מטוגן בשמן עמוק וחסר כל ערך תזונתי. קרדיולוג (מערבי) היה חוטף התקף לב רק מלראות את כמות השמן והשומן שזורמת פה. אינף איז אינף, אנחנו את האוכל שלנו מבשלים בעצמנו. והעברנו להילוך גבוהה: פנקייקס, פסטות, בולונז, סלטים, תפוחי אדמה מוקרמים, דגים, מרקים, סטייקים הכל הולך. לצד כל ארוחה בקבוק יין אדום שמסובב לך את הראש ולא צריך עוד כלום. (ברוך השם, סטייקים לא חסר פה והיין אליפות).
בשביל לסכם את התחום האקולוגי, נעבור הישר אל פינת החידה היומית- ״מה שורף אותי?״ (רמז: התשובה היא- השמש). בין המנחשים נכונה יוגרל פרס בשווי מחדד. מה נסגר עם הקרינה פה?! הטראק האחרון שעשינו פה היה בערך 7 שעות. שעתיים מתוכו היו בצל. חובבי החשבון הפשוט יגלו מהר מאוד שסך הכל נשארנו עם 5 שעות בשמש. במהלך 5 השעות דאגנו להתמרח 3 פעמים במרווחים שווים (פחות או יותר). והתוצאה- פרבולה בוכה! נשרפנו כאילו אין מחר. עכשיו תשאלו מה המספר של הקרם הגנה? 30! לא מעט לכל הדעות. כן, כן, גם המסקנה שלנו היתה שאולי זה לא מספיק למקום שבו החור באוזון נמצא בדיוק מעליו. אז קנינו בסופר קרם +50. מסנן יו.וי.איי, יו.וי.בי, עם ויטמין אי, עמיד במים, בקרינה רדיו אקטיבית, בקרינה רדיו פסיבית, בכדורים נותבים ופצמ״רים. בקיצור המילה האחרונה בתחום ההגנה, אפילו צה״ל שוקל לייבא את החומר הזה (בשביל לשדרג את פרויקט כיפת ברזל). אתם כבר מבינים לאן זה מוביל, כן? נכון מאוד, נשרפנו שוב. אין איך לצאת מזה... השלב הבא זה להסתובב עם חליפות חלל.
זהו בסך הכל. מי שמכיר/ עוקב אחרי המסלול הגיאוגרפי, הפעם האחרונה שכתבתי היתה בניו פלימות׳. עשינו באיזור טיול יום להר (געש באופן מפתיע) אגמונט או בשמו השני טאראנקי. חוצמזה היינו בטיילת לחופו של הים הטזמני. אחלה ים, אחלה טזמני. המשכנו דרומה לפארפראמו ומשם עוד דרומה לעיר הבירה וולינגטון (העיר הדרומית ביותר של האי הצפוני). בוולינגטון עשינו כמה טיולי יום, קצת מוזיאונים, מסעדות ופאבים. (בוולינגטון האוכל בחוץ טעים באופן מפתיע). זהו. נאחל לאי הדרומי בהצלחה ושירגש אותנו קצת יותר. פיקטון- היר ווי קאם!
ד״שים, נשיקות וחיבוקים.
דורון

נ.ב- נדמה לי שרוית התחתנה. רוית- מזל טוב!
נ.ב.ב- הפי האלווין לכולכם

יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

לא בריא ולא במקרה

קשה לומר שהופתעתי כשהבנתי שהגיעה השעה ללכת להיבדק ע״י רופא ניוזילנדי ולקבל אנטיביוטיקה 3 פעמים ביום למשך שבוע. אחרי הכל, אם טסתי לטיול ולא ראיתי רופא או שניים, זה לא באמת טיול מבחינתי... מה שכן הפתיע (אפילו) אותי, זה המהירות שבה זה קרה- פחות משבועיים בניו זילנד. בהחלט מוקדם מהצפוי ואפשר אפילו לדבר במונחים של שבירת שיא אישי קודם, וקביעת שיא אישי חדש. לצערי לא אוכל לפרט על מהות הבעיה מטעמי חיסיון רפואי ושמירה על צנעת הפרט. מה שכן אני יכול להרגיע את כל המודאגים שביניכם- הרופא נתן לי סיכויים טובים לשרוד גם את החולרה הזאת. בולטפרופ. טפו, טפו, טפו. עד כאן בנושא תחלואות.
״אז איך בניו זילנד?״ עדין, זה מה שאתם רוצים לשאול, הא? טוב תקשיבו, אתם חייבים לגוון קצת עם השאלות שלכם... קיצר אני אתן לכם תשובה ונגמור עם זה כבר. קר פה ברמות שאני מפרק גלילי נייר טואלט בקצב מסחרר; גשום פה כמו בחלומות הכי רטובים של הכינרת; ירוק פה כמו שכולכם ביחד ירוקים מקנאה; ויש כאן כל כך הרבה כבשים, שאם הן היו מקימות מפלגה ורצות לפוליטיקה, הן כבר מזמן היו נבחרות לרשות הממשלה. זהו, עכשיו תשחררו אותי מהשאלה הזאת ודפדפו הלאה.
האמת היא שמאז הפעם האחרונה שכתבתי (בשבוע שעבר) קרו לא מעט דברים. לשימחתנו, למרות שיכול להיות כאן מאוד קר וגשום, תפסנו לא מעט ימי שמש בהירים ונעימים שאפשרו לנו לצאת לטייל. (אחרי הכל, פה זה כבר סוף אביב - תחילת קיץ). המקומיים נורא אוהבים להגיד שאתה יכול לחוות כאן את כל עונות השנה ביום אחד. זה אכן לא רחוק מהמציאות- מזג האוויר כאן יכול להיות מאוד מתעתע. גשם - שמש, שמש - גשם, הכל מתחלף כל כך מהר שעד שאתה מוציא את המשקפי שמש מהתיק, כבר מתחיל לרדת גשם. אתה מחזיר את המשקפיים לתיק ומוציא מעיל גשם, השמש מסתכלת עליך במבט מוזר. אז אני כבר הבנתי את הטריק, כשיש שמש אני שם מעיל גשם וכשיורד גשם אני מתחיל להתפשט. זה מאוד פשוט וזה עובד יופי.
הדבר הראשון שעשינו ברוטורואה (המקום שבו הפסקתי את הבלוג הקודם) היה ללכת לראות גייזרים. חיכינו בסבלנות שיתחיל לרדת גשם, שלפנו את משקפי השמש ויצאנו אל הדרך. היה אחלה. אחרי שסיימנו עם הגייזים והבוץ הרותח (תמונות מהחלק הזה כבר בפייסבוק), הלכנו לדבר האמיתי- שיכשוך במעיין חם טבעי. המקומיים טוענים שזה בריא ומרגיע בזכות המינרלים, בדיוק כמו השקרים שמוכרים לך בים המלח. אלא שכאן כנראה שזה באמת עובד! פגשנו במים גבר מקומי (שעישן רק קופסה וחצי של סיגריות במהלך השיכשוך) שטען שזה אכן עוזר לו להפסיק לעשן! מומלץ בחום. מרוטורואה נסענו 3 שעות דרומה לנפייר ופלקסמר. כשהגענו לשם הבנו שאין לנו מה לחפש שם, אז נסענו צפונה לטאופו. גם שם לא מצאנו מה לעשות, אז המשכנו דרומה לטורנגי. אח, טורנגי. לשמחתנו שם כן מצאנו מה לעשות- לצאת לטראק הראשון שלנו! קצת קשה לי עם המונח טראק כי בסך הכל הלכנו וחזרנו באותו יום. אומנם הליכה של 7 שעות, טיפסנו וראינו הרים מושלגים ואגמים, אבל בכל זאת הכל ביום אחד... (לכל חסרי הסבלנות- התמונות בקרוב). אז ההר שאותו הלכנו לכבוש נקרא טונגררו- הר געש פעיל. במקרה הזה המזל לא האיר לנו פנים. באוגוסט האחרון היתה שם התפרצות געשית שהרסה חלק מהמסלול ואם לא די בכך, כמה ימים לפני שהגענו היו שם סופות שלגים שהפכו את האיזור למסוכן מאוד לטיפוס. חברות הטיולים קפצו על המציאה והוציאו טיולים מאורגנים לטיפוס על ההר תמורת 100 דולר, מה שמייקר את הטיול ב-100 דולר... עכשיו, לא שיש לי משהו נגד טיולים מאורגנים. זה יכול להיות אחלה (אם אתה בן 60+). בקיצור פחות מתאים. אז בחרנו לנו מסלול עוקף שאומנם לא מגיע למרגלות ההר כמו הטיול המקורי, אבל מספיק קרוב ובטח שמספיק יפה. עד כאן בתחום ההרפתקני.
מטורנגי נסענו 5 שעות מערבה על הדרך שזכתה לכינוי- ׳כביש העולם הנשכח׳. במילה אחת- יפה. בשלוש מילים- יפה, יפה, יפה. עפ״י הלונלי פלנט, הדרך עוברת בין היתר בעיירה שהחליטה להכריז על עצמה כרפובליקה עצמאית בתוך ניו זילנד. בכל שנה אי זוגית בחודש ינואר הם חוגגים את עצמאות המדינה שלהם. האירועים המסורתיים כוללים- מירוץ כבשים, הפשטת אופוסומים מעורם וטעימות מהבירה הלאומית שהם מכינים בעצמם. לא יכול לאמת לכם את העובדות האלה... ועד כאן בתחום המדיני.
כך או כך, אתמול הגענו לכאן- ניו פלימת׳, עיר השוכנת לחופו של הים הטזמני. מחר נלך לבדוק את הים הטזמני ונעדכן אותכם עם עובדות מהשטח, לא סתם שקרים מהלונלי פלנט...
זה הכל להפעם, שאו ברכה, תהיו טובים ואל שכחו לכתוב בחזרה איזה מילה או שתיים. אומנם עברו רק שבועיים אבל בכל זאת אני כבר מתגעגע ואשמח לשמוע מה חדש אצלכם.
להתראות בפעם הבאה.
נשיקות,
דורון

יום שני, 15 באוקטובר 2012

שבוע ראשון בניו זילנד

"אז איך ניו זילנד?" (זה מה שרציתם לשאול, נכון?)
האמת שקצת קשה לומר, בהתחשב בעובדה שעבר בקושי שבוע וגם אותו העברנו בעיקר בעיר שבה נחתנו- אוקלנד. אולי יהיה לי קל יותר לספר לכם איך באוקלנד... בגדול לא משהו. בקטן (גם) לא משהו. איך לומר... עיר, סתם עיר. כמו הרצליה נגיד. יש מרינה, יש מגדלי היי-טק, יש מקדונלדס, יש אזור פיתוח ויש אזור קיפוח. ההבדל היחידי הוא שבמקום ישראלים או יותר נכון הרצליינים, פה יש קוראנים. ציפיתם לניוזילנדים הא? כן, גם אנחנו, בסוף יצא קוראנים. נו מיילא. מה הסיפור עם הקוראנים פה? אלוהים יודע, צריך לקרוא בלונלי. עוד לא הגעתי לזה...
אז איפה היינו? אוקלנד, כן. מה עוד יש לספר עליה? לא הרבה- האוכל לא משהו, הרבה מאוד אוכל אסייתי, כלומר נודל, אורז ועוד קצת נודל. תחושת הבטן שלי אומרת שזה איכשהו קשור לקוראנים האלה... אותה תחושת בטן בדיוק ששלחה אותי מהר מאוד לשירותים אחרי האוכל. אז התחלנו קצת לבשל פה בעצמנו בקטנה. כרגע אנחנו עוד לא מתפרעים- חביתה, סנדוויצ'ים, סלט ירקות. אפרופו סלט- יש להם פה מן קטע לא מוסבר כזה שהם אורזים כל מלפפון ומלפפון בניילון נצמד. כבר שמעתי מכמה אנשים שהניוזילנדים משועממים, אבל זה בהחלט ממחיש את העובדה שיש להם פה יותר מידיי זמן פנוי. עכשיו מילא זה, אבל מה הסיפור עם הגדלים?! כל מלפפון 10 ס"מ עובי 40 ס"מ אורך! (בקירוב, לא מדדתי). פה חשדתי! זמן פנוי סיכמנו שיש להם בשפע והגודל מסתבר כן קובע... בקיצור, אני הייתי מהמר על זה שנשות ניו זילנד כנראה מאוד אוהבות "להכין סלט"...
טוב, בואו נשנה נושא. אתם אולי תרצו לשאול גם את השאלה המתבקשת- "אם אוקלנד משמעממת, למה בעצם נשארתם שם שבוע?" שאלה לגיטימית, אבל לצערי גם התשובה כמו אוקלנד, לא מעניינת במיוחד- סידורים. האמת היא שרק ביום חמישי נחתנו פה. בערך 24 שעות טיסה (סיוט של הלייף), פלוס הפרשי הזמן הקפיצו אותנו בזמן מיום שלישי לחמישי. כשהגענו לא הצלחתי לראות בעיניים ואיך שמצאנו מלון נפלתי לתרדמת של 16 שעות. כשחזרתי לחיים התחלנו בחיפושים אחרי רכישת רכב, החלפת כרטיס סים באחד מקומי ועוד כל מיני שטויות (כמו שאמרתי) לא מעניינות במיוחד. מה שכן, החדשות הטובות הם שנכון לאתמול (שעון ניו זילנד) כל הסידורים צלחו! כרטיס סים מקומי יש ואפילו הייתי נותן לכם את המספר שלי כאן, אבל אני ממש לא מעוניין שאף אחד מכם יתקשר אלי... וגם רכב חדש (ישן) יש- ניסן מודל טרנטה שנת 96 סטיישן וואגן מכוערת להפליא, אבל סוחבת כמו פנתר(ה). היא למעשה הביאה אותנו הלום- 200 ק"מ דרומית לאוקלנד, לעיירה בשם רוטרואה.

זהו בגדול, נשמח לשמוע מה קורה איתכם. תגובות, מיילים, פייסבוקים וכו' יתקבלו בברכה. ספרו איך עבר עליכם השבוע החולף. ראיתי בפייסבוק שיש עכשיו באז חזק סביב איזשהו שיר של יזהר אשדות? לא כל כך הצלחתי להבין מה הסיפור שם, אבל זה נחמד לראות שיש עוד דברים שאפשר לדבר עליהם חוץ מהפצצה הגרעינית של אירן.
אני מאחל לכולנו שנשמע רק חדשות על זמרי עבר שעושים קאמבאק עם שירים שנויים במחלוקת. ועד אז- שאו ברכה, נשתמע בפוסט הבא (או לפני אם תכתבו).

נ.ב- יש לכם גם ד"ש מאיילה.
נ.ב.ב- לא, עדין לא הצעתי לה.
נ.ב.ב.ב- תמונות מהשבוע האחרון יעלו (בתקווה ש)בקרוב לפייסבוק.