יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

להתראות צפון שלום דרום

היום אני במצברוח מרומם במיוחד. אנחנו נמצאים כרגע על המעבורת (לאי הדרומי) ובדיוק סיימתי לקרוע את איילה ב׳ארץ, עיר׳. כן, מרתק פה על הסיפון...
בצער לא רב וביגון לא קודר אנחנו נפרדים מהאי הצפוני בדרכנו אל הדרומי. לא שסבלנו חס וחלילה באי הצפוני. בסך הכל היה נעים להכיר וכמו שתזזי נוהג להגיד- ״לא מכוער שם״. אבל בכל זאת, עם יד על הלב, שומדבר פה עוד לא העיף לי את הסכך.
בהחלט זוהי השעה לכמה מילות סיכום. (וכמו שאתם מכירים אותי, כשאני אומר ׳כמה מילות סיכום׳, הכוונה לכמה פסקאות סיכום...). זה רק סיכום ביניים, אבל בכל זאת אי שלם מאחורינו, שלא לומר חצי מדינה... אז ככה- מישהו צריך לתת למדינה הזאת כאפה ולהעיר אותה לחיים. או שהמדינה עוד לא התעוררה פה מתרדמת החורף, או שמישהו יתקע לה כבר פלפל חריף בתחת. המקומיים (והרבה יותר גרוע, נדמה שגם המטיילים עצמם) כולם מנומנמים. לא פעם ולא פעמיים איילה ואני מוצאנו את עצמנו בסוף של יום יושבים לבד בסלון, אחרי שכולם כבר הלכו לישון... והשעה 8 בערב!!!! הלו!! להתעורר פה בבקשה!!! כל החנויות ו/או המסעדות בעיר/ עיירה סגורות; אנשי הקבלה בהוסטל אינם בנמצא; המטיילים הלכו לישון... טוב מה נהיה?! שאלה טובה.
עכשיו כבר ניתן לראות באופק את פיקטון- העיירה שבה נעגון באי הדרומי. שתי נקודות אור בנוגע לאי הדרומי. אחת- יש קונצנזוס שהאי הדרומי יפה יותר וכייפי יותר. נקודה שניה- אנחנו הולכים לבלות שם יותר מכפול זמן לעומת הצפוני. יאללה באלגן (אני מקווה).
כעת נמשיך בסיכום התחום הקולינרי/ גסטרונומי. לא רציתי לקפוץ למסקנות לפני שאני מאמת את הנתונים שבידיי וקובע עובדות, אבל עכשיו אין עוד מקום לספקות. האמת צריכה לצאת אל האור- האוכל פה חרא. זה ברור כגשם (בניו זילנד). הכל פה מטוגן בשמן עמוק וחסר כל ערך תזונתי. קרדיולוג (מערבי) היה חוטף התקף לב רק מלראות את כמות השמן והשומן שזורמת פה. אינף איז אינף, אנחנו את האוכל שלנו מבשלים בעצמנו. והעברנו להילוך גבוהה: פנקייקס, פסטות, בולונז, סלטים, תפוחי אדמה מוקרמים, דגים, מרקים, סטייקים הכל הולך. לצד כל ארוחה בקבוק יין אדום שמסובב לך את הראש ולא צריך עוד כלום. (ברוך השם, סטייקים לא חסר פה והיין אליפות).
בשביל לסכם את התחום האקולוגי, נעבור הישר אל פינת החידה היומית- ״מה שורף אותי?״ (רמז: התשובה היא- השמש). בין המנחשים נכונה יוגרל פרס בשווי מחדד. מה נסגר עם הקרינה פה?! הטראק האחרון שעשינו פה היה בערך 7 שעות. שעתיים מתוכו היו בצל. חובבי החשבון הפשוט יגלו מהר מאוד שסך הכל נשארנו עם 5 שעות בשמש. במהלך 5 השעות דאגנו להתמרח 3 פעמים במרווחים שווים (פחות או יותר). והתוצאה- פרבולה בוכה! נשרפנו כאילו אין מחר. עכשיו תשאלו מה המספר של הקרם הגנה? 30! לא מעט לכל הדעות. כן, כן, גם המסקנה שלנו היתה שאולי זה לא מספיק למקום שבו החור באוזון נמצא בדיוק מעליו. אז קנינו בסופר קרם +50. מסנן יו.וי.איי, יו.וי.בי, עם ויטמין אי, עמיד במים, בקרינה רדיו אקטיבית, בקרינה רדיו פסיבית, בכדורים נותבים ופצמ״רים. בקיצור המילה האחרונה בתחום ההגנה, אפילו צה״ל שוקל לייבא את החומר הזה (בשביל לשדרג את פרויקט כיפת ברזל). אתם כבר מבינים לאן זה מוביל, כן? נכון מאוד, נשרפנו שוב. אין איך לצאת מזה... השלב הבא זה להסתובב עם חליפות חלל.
זהו בסך הכל. מי שמכיר/ עוקב אחרי המסלול הגיאוגרפי, הפעם האחרונה שכתבתי היתה בניו פלימות׳. עשינו באיזור טיול יום להר (געש באופן מפתיע) אגמונט או בשמו השני טאראנקי. חוצמזה היינו בטיילת לחופו של הים הטזמני. אחלה ים, אחלה טזמני. המשכנו דרומה לפארפראמו ומשם עוד דרומה לעיר הבירה וולינגטון (העיר הדרומית ביותר של האי הצפוני). בוולינגטון עשינו כמה טיולי יום, קצת מוזיאונים, מסעדות ופאבים. (בוולינגטון האוכל בחוץ טעים באופן מפתיע). זהו. נאחל לאי הדרומי בהצלחה ושירגש אותנו קצת יותר. פיקטון- היר ווי קאם!
ד״שים, נשיקות וחיבוקים.
דורון

נ.ב- נדמה לי שרוית התחתנה. רוית- מזל טוב!
נ.ב.ב- הפי האלווין לכולכם

אין תגובות:

פרסום תגובה