קשה לומר שהופתעתי כשהבנתי שהגיעה השעה ללכת להיבדק ע״י רופא ניוזילנדי ולקבל אנטיביוטיקה 3 פעמים ביום למשך שבוע. אחרי הכל, אם טסתי לטיול ולא ראיתי רופא או שניים, זה לא באמת טיול מבחינתי... מה שכן הפתיע (אפילו) אותי, זה המהירות שבה זה קרה- פחות משבועיים בניו זילנד. בהחלט מוקדם מהצפוי ואפשר אפילו לדבר במונחים של שבירת שיא אישי קודם, וקביעת שיא אישי חדש. לצערי לא אוכל לפרט על מהות הבעיה מטעמי חיסיון רפואי ושמירה על צנעת הפרט. מה שכן אני יכול להרגיע את כל המודאגים שביניכם- הרופא נתן לי סיכויים טובים לשרוד גם את החולרה הזאת. בולטפרופ. טפו, טפו, טפו. עד כאן בנושא תחלואות.
״אז איך בניו זילנד?״ עדין, זה מה שאתם רוצים לשאול, הא? טוב תקשיבו, אתם חייבים לגוון קצת עם השאלות שלכם... קיצר אני אתן לכם תשובה ונגמור עם זה כבר. קר פה ברמות שאני מפרק גלילי נייר טואלט בקצב מסחרר; גשום פה כמו בחלומות הכי רטובים של הכינרת; ירוק פה כמו שכולכם ביחד ירוקים מקנאה; ויש כאן כל כך הרבה כבשים, שאם הן היו מקימות מפלגה ורצות לפוליטיקה, הן כבר מזמן היו נבחרות לרשות הממשלה. זהו, עכשיו תשחררו אותי מהשאלה הזאת ודפדפו הלאה.
האמת היא שמאז הפעם האחרונה שכתבתי (בשבוע שעבר) קרו לא מעט דברים. לשימחתנו, למרות שיכול להיות כאן מאוד קר וגשום, תפסנו לא מעט ימי שמש בהירים ונעימים שאפשרו לנו לצאת לטייל. (אחרי הכל, פה זה כבר סוף אביב - תחילת קיץ). המקומיים נורא אוהבים להגיד שאתה יכול לחוות כאן את כל עונות השנה ביום אחד. זה אכן לא רחוק מהמציאות- מזג האוויר כאן יכול להיות מאוד מתעתע. גשם - שמש, שמש - גשם, הכל מתחלף כל כך מהר שעד שאתה מוציא את המשקפי שמש מהתיק, כבר מתחיל לרדת גשם. אתה מחזיר את המשקפיים לתיק ומוציא מעיל גשם, השמש מסתכלת עליך במבט מוזר. אז אני כבר הבנתי את הטריק, כשיש שמש אני שם מעיל גשם וכשיורד גשם אני מתחיל להתפשט. זה מאוד פשוט וזה עובד יופי.
הדבר הראשון שעשינו ברוטורואה (המקום שבו הפסקתי את הבלוג הקודם) היה ללכת לראות גייזרים. חיכינו בסבלנות שיתחיל לרדת גשם, שלפנו את משקפי השמש ויצאנו אל הדרך. היה אחלה. אחרי שסיימנו עם הגייזים והבוץ הרותח (תמונות מהחלק הזה כבר בפייסבוק), הלכנו לדבר האמיתי- שיכשוך במעיין חם טבעי. המקומיים טוענים שזה בריא ומרגיע בזכות המינרלים, בדיוק כמו השקרים שמוכרים לך בים המלח. אלא שכאן כנראה שזה באמת עובד! פגשנו במים גבר מקומי (שעישן רק קופסה וחצי של סיגריות במהלך השיכשוך) שטען שזה אכן עוזר לו להפסיק לעשן! מומלץ בחום. מרוטורואה נסענו 3 שעות דרומה לנפייר ופלקסמר. כשהגענו לשם הבנו שאין לנו מה לחפש שם, אז נסענו צפונה לטאופו. גם שם לא מצאנו מה לעשות, אז המשכנו דרומה לטורנגי. אח, טורנגי. לשמחתנו שם כן מצאנו מה לעשות- לצאת לטראק הראשון שלנו! קצת קשה לי עם המונח טראק כי בסך הכל הלכנו וחזרנו באותו יום. אומנם הליכה של 7 שעות, טיפסנו וראינו הרים מושלגים ואגמים, אבל בכל זאת הכל ביום אחד... (לכל חסרי הסבלנות- התמונות בקרוב). אז ההר שאותו הלכנו לכבוש נקרא טונגררו- הר געש פעיל. במקרה הזה המזל לא האיר לנו פנים. באוגוסט האחרון היתה שם התפרצות געשית שהרסה חלק מהמסלול ואם לא די בכך, כמה ימים לפני שהגענו היו שם סופות שלגים שהפכו את האיזור למסוכן מאוד לטיפוס. חברות הטיולים קפצו על המציאה והוציאו טיולים מאורגנים לטיפוס על ההר תמורת 100 דולר, מה שמייקר את הטיול ב-100 דולר... עכשיו, לא שיש לי משהו נגד טיולים מאורגנים. זה יכול להיות אחלה (אם אתה בן 60+). בקיצור פחות מתאים. אז בחרנו לנו מסלול עוקף שאומנם לא מגיע למרגלות ההר כמו הטיול המקורי, אבל מספיק קרוב ובטח שמספיק יפה. עד כאן בתחום ההרפתקני.
מטורנגי נסענו 5 שעות מערבה על הדרך שזכתה לכינוי- ׳כביש העולם הנשכח׳. במילה אחת- יפה. בשלוש מילים- יפה, יפה, יפה. עפ״י הלונלי פלנט, הדרך עוברת בין היתר בעיירה שהחליטה להכריז על עצמה כרפובליקה עצמאית בתוך ניו זילנד. בכל שנה אי זוגית בחודש ינואר הם חוגגים את עצמאות המדינה שלהם. האירועים המסורתיים כוללים- מירוץ כבשים, הפשטת אופוסומים מעורם וטעימות מהבירה הלאומית שהם מכינים בעצמם. לא יכול לאמת לכם את העובדות האלה... ועד כאן בתחום המדיני.
כך או כך, אתמול הגענו לכאן- ניו פלימת׳, עיר השוכנת לחופו של הים הטזמני. מחר נלך לבדוק את הים הטזמני ונעדכן אותכם עם עובדות מהשטח, לא סתם שקרים מהלונלי פלנט...
זה הכל להפעם, שאו ברכה, תהיו טובים ואל שכחו לכתוב בחזרה איזה מילה או שתיים. אומנם עברו רק שבועיים אבל בכל זאת אני כבר מתגעגע ואשמח לשמוע מה חדש אצלכם.
להתראות בפעם הבאה.
נשיקות,
דורון
