יום שישי, 23 בנובמבר 2012

קפיצה בזמן

יום ראשון ה-18 לחודש, השעה 7 בערב. אני ואיילה מתעוררים משנ״צ מאוחר. איילה עוד עם צוואר תפוס ואני עוד על אנטיביוטיקה, יושבים במיטה ומתלבטים איך לנצל את ימי ההתאוששות שלנו. קפיצה בזמן- 12 שעות קדימה, השעה 7 בבוקר (יום שני). איילה ואני מסיימים לארוז את החפצים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים למרכז העיר לתפוס את ההסעה שתיקח אותנו לנקודת ההתחלה של הרוטברן טראק. 3 ימים סך הכל. בעקרון אני מכיר כמה דרכים טובות יותר לנצל ימי מנוחה מאשר לצאת לטראק... אבל מצד שני, קצת מפחיד אותי לעשות טראק כשאני בריא. אני לא ממש יודע איך זה, אז עדיף ללכת על בטוח ולצאת כל עוד אני עדין חולה. היה ממש נחמד- אחלה טראק, יפה מאוד ואפילו דיי קליל. באמת אין תלונות. טוב נו, אולי רק תלונה אחת ודי... אבל באמת תלונה קטנה פיצי-פיצפונת. הטראק המזדיין בתחת הזה יקר אחושרמוטה!! קיבינימט!!! זהו הנה, הוצאתי את זה ודיי. בני זונות, כלבים ##$%@**!$%?!@€#%#. טוב דיי, מספיק. אז כמה יקר אתם שואלים? בערך- 120 דולר נסיעות (הלוך חזור), 100 דולר לינה בבקתות שבטראק (שתי לילות) ו-30 דולר קניות של אוכל (לשלושה ימים). אז כמה יצא לנו? 120 ועוד 30..., זוכרים אחד למעלה... 250 דולר פחות או יותר. כמה?! 250 ד-ו-ל-ר!! יעני בערך 800 שקל. לאדם! בתרגום לשפת הסימנים זה להוריד את המכנסים ולהתכופף קדימה. אתם יודעים מה ההבדל בין דרום אמריקה לניו זילנד? בדרום אמריקה אתה חיי כמו מלך ביומיום, ואוכל אורז כשאתה יוצא לטראק. בניו זילנד את חיי על אורז ביומיום בשביל שיהיה לך כסף לצאת לטראק. נקודה למחשבה... אז אחרי שהסברנו 3 שעות בטלפון למנהל סניף הבנק שלנו בארץ שלא שדדו אותנו (כלומר, ששיתפנו פעולה עם השודדים) יצאנו אל הטראק הנכסף. בסוף היום הראשון הגענו לבקתה עייפים אך רצוצים (כמו שאיילה נוהגת להגיד) והתחלנו לבשל לעצמנו את האינסטנט נודל ששוקל 50 גרם ולוקח 2 דקות בישול. לא יכולנו שלא לשים לב לזוג ישראלים (חבר וחברה), שכנראה חוץ ממיקסר חשמלי ומטחנת בשר הכל היה להם בתיק. פסטות, רטבים, ביצים, ירקות, פירות, קרש חיתוך, צלחות, סירים, מחבתות, תבלינים, וגולת הכותרת- סוכר וקפה בצנצנות זכוכית. צנצנות זכוכית?! תגידו, על שקיות ניילון שמעתם? ואז ניגש אליהם מישהו ושואל אותם אם הם לא חושבים שהם קצת הגזימו, אז הבחורה ממהרת לענות לו- ״זה שאנחנו בטראק לא אומר שאנחנו צריכים לסבול״. קפיצה בזמן- 15 שעות קדימה, 10 בבוקר ביום השני לטראק. אנחנו חולפים על פני אותם זוג ישראלים על השביל. הבחורה עם ילקוט כמו שהיה לי כשהייתי בכיתה ב׳ והרחק מאחוריה החבר שלה, שחוץ מקצות הנעליים אי אפשר היה לראות אותו מאחורה כי הוא סוחב על הגב קונטיינר של צים עם שלט קטן- ״זהירות מטען חורג״. ואז הכל היה ברור, זה שהיא בטראק באמת לא אומר שהיא צריכה לסבול... איך אומרים- כשהמוח (של החברה) לא עובד, כל הגוף (של החבר) סובל. מטומטמת. אבל עזבו אותכם שטויות, ביום השני לטראק קרה משהו הרבה יותר מעניין ומרגש. איילה ואני חגגנו שנה ביחד!! כן, כן. (עכשיו כולם ביחד- אוווווווווווו). יפה מאוד. אז בסוף היום השני שבאמת היה ארוך ומתיש, אבל גם מאוד יפה ומרגש, נגשתי לאיילה והצעתי לה. הצעתי לה כוס תה חם. מאוד קר שם בלילה, בערך 3 מעלות... ביום השלישי והאחרון איילה הופתעה לגלות שהטראק נגמר ושהיא עדין בחיים. כשכבר יכולנו לראות את סוף המסלול היא אפילו התחילה לדלג, לזמר והכי חשוב- היא התחילה להינות מהטראק.
קפיצה בזמן- ימיים קדימה, ה-23 לחודש, 11 בלילה, אני יושב על המיטה וכותב לכם את הפוסט הנוכחי על הטראק שהיה. איילה לצידי בפיג׳מה, כבר נרדמה מזמן.
קפיצה בזמן- יומיים נוספים קדימה (פלוס מינוס), אתם יושבים על הפייסבוק מול אלבום התמונות שלנו מהטיול וצופים במחזות נדירים של איילה עם backpack על הגב כמו שלא ראיתם אותה מעולם. שימו לב, התמונות מפתיעות ולא קלות לצפייה. אנא הרחיקו מהמסכים קשישים, נשים בהריון ואנשים בעלי לב חלש. ראו הוזהרתם!
קפיצה בזמן- יומיים אחורה (פלוס מינוס). אני עדין כאן על המיטה. נפרד מכם לשלום.
לילה טוב,
דורון.

נ.ב.- אל תדאגי אמא, כבר סיימתי עם האנטיביוטיקה שלשום.

אין תגובות:

פרסום תגובה