חוויה של פעם בחיים

האוודי מייטס? מה חדש? ההכרזה באו״ם על פלסטין, כן, שמעתי, מרתק.

אז בפרק הקודם של ״דורוניוזילנד״ היינו בקווינסטאון- בירת האקסטרים של ניו זילנד. העיר עם הכי הרבה אדרנלין בדם. דווקא מתאים לי איזה כאפת אדרנלין לפנים. בדקנו את אפשרויות האקסטרים. אחרי שראיתי את המחירים הבנתי שבעצם כבר מיציתי את תחום האקסטרים בדרום אמריקה. איילה לעומת זאת ממש התלבטה בין מצנח רחיפה לצניחה חופשית. בסוף היא הלכה על חפירה חופשית. גם כן משיקולים כלכליים.

מקווינסטטאון הדרמנו לדונדין- עיירת סטודנטים. או! זאת עיר של חבר׳ה צעירים מלאי חיים! האגדה מספרת שבמרכז העיר ישנם בתי קפה ופאבים שפתוחים עד מאוחר. הידיעה שנוכל לחזות במראות נדירים של מקומות בילוי שפתוחים אחרי 7 בערב ריגשה אותנו והיינו שמחים על הזכות שנפלה בחלקנו. אבל בשביל לא להתגרות בגורל (ובניו זילנד) יצאנו כבר ב-22:30. לא להאמין, הכל אמת לאמיתה! נכנסו לפאב ואפילו לא היה לנו מקום לשבת מרוב שהיה מפוצץ. לא יכולנו לייחל לטוב מזה. מהר מאוד גם מצאנו איפה לשבת. במרכז הפאב היו שולחנות גבוהים שכעבור שעה המלצרים פינו אותם. הניחוש של איילה היה שמתחילים ריקודים. הניחוש שלי היה שיש הופעה. הניחוש הנכון הוא שמקפלים את הפאב והולכים לישון. טוב אולי באמת הגזמנו, כבר עוד מעט חצות! אם לא נמהר לחזור לישון הכירכרה שלנו עוד עלולה להפוך לדלעת... אני לא מבין למה השתמשו באקליפטוסים לייבש את הביצות לפני קום המדינה, היה אפשר פשוט להשתמש בניו זילנד... לא נורא, דונדין לא אכזבה אותנו. חוץ מחיי לילה פרועים, יש שם משהו מלהיב הרבה יותר- הרחוב הכי תלול בעולם. איזה גבר לא היה רוצה לפתוח ת׳חלון של האוטו, להגביר את הרדיו ולתת רייס במדרון הרחוב התלול בעולם? אל תענו- שאלה מוטורית. רק חבל שהרחוב הזה לא בא עם הוראות הפעלה: ״להנאה מרבית, הורד את האישה מן הרכב לפני השימוש״. וואו, כזה חפיר כבר מזמן לא שמעתי. ״אבל למה?״; ״בשביל מה זה טוב?״; ״מה זה נותן לך?״; ״זה מסוכן״; ״האוטו שלנו ישן מידי״; ״אנחנו נתדרדר למטה״; ״אנחנו נתדרדר למעלה״; ״הצבע האהוב עלי הוא אדום״; ״אני מתגעגעת לשאוורמה״; ״אתה הגבר החתיך בעולם״... טוב אולי הציטוטים האחרונים לא לגמרי מדוייקים, פשוט באיזשהו שלב כבר הפסקתי להקשיב. ועדיף שאני לא אכנס בכלל לתיאור צווחות האימה בזמן הירידה... בכל אופן היה אדיר. אני עדין שומע ציפצופים באוזן שמאל, אבל היה אדיר.

מדונדין המשכנו ללייק טקאפו- שם היה ממש נחמד ויפה, אז (לצערי) אין לי על מה להתלונן... יום אחרי שהגענו כבר יצאנו לטיול יום באיזור לראות את מאונט (יעני הר) קוק- ההר הכי גבוה בניו זילנד. כל הסטלנים להירגע זה קוק עם חולם לא עם שורוק. (בעצם אתם סטלנים, אין לכם מושג מזה חולם ומזה שורוק...). בכל אופן, מתוך אלפי המסלולים באיזור בחרנו בסופו של דבר ב׳הוקר ואלי׳. כל החרמנים כן, הוקר כמו זונה. עשינו את כל הדרך, זונה לא היתה שם. אבל היה יפה שזה גם משהו...

אחרי שסיימנו עם הקוק והזונות (פלאשבק לקולומביה) נסענו צפונה לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳ שעל החוף המזרחי. שם סגרנו לעצמנו כרטיסי טיסה לפיג׳י(!). המשכנו עוד קצת צפונה על קו החוף והגענו לכאן- קייקורה, עיירה קטנה וסימפטית יותר מהעיר הגדולה. פה הגשמנו לאיילה את החלום שלה. תיכף היא גם תספר לכם עליו... אני לעומת זאת אכלתי פה לובסטר בפעם הראשונה בחיי. עלה לי מאה שקל, אבל מה- אין מילים! גועל נפש, לא שווה שקל.

״רגע מאמי, שניה... אבל שניה אמרתי!״ טוב איילה לא יכולה להתאפק, היא חייבת לספר לכם מה היא עשתה היום. בבקשה:

״עשיתי זאת!! למי שחושב שמדובר באחת מפעילויות האקסטרים, אז הוא טועה בגדול. היום החזקתי כבשה בת חודש בידיים. תאמינו או לא זאת היתה חוויה מלחיצה בהתחלה, בטח כשאחותה הגדולה (בת השלושה חודשים) נעמדת על שתי רגליים אחוריות, בזמן שאני בסך הכל מנסה ללטף אותה. אבל התגברתי על הפחד, דורון האמיץ תפס את הכבשה שניסתה לברוח ושם לי אותה בידיים. מה אגיד ומה אומר, חוויה של פעם בחיים.״

נשמע לי כמו סיום טוב להפעם- אני אמיץ, איילה מבסוטה, חבל על כל מילה נוספת.

שבת שלום,

דורון

קפיצה בזמן

יום ראשון ה-18 לחודש, השעה 7 בערב. אני ואיילה מתעוררים משנ״צ מאוחר. איילה עוד עם צוואר תפוס ואני עוד על אנטיביוטיקה, יושבים במיטה ומתלבטים איך לנצל את ימי ההתאוששות שלנו. קפיצה בזמן- 12 שעות קדימה, השעה 7 בבוקר (יום שני). איילה ואני מסיימים לארוז את החפצים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים למרכז העיר לתפוס את ההסעה שתיקח אותנו לנקודת ההתחלה של הרוטברן טראק. 3 ימים סך הכל. בעקרון אני מכיר כמה דרכים טובות יותר לנצל ימי מנוחה מאשר לצאת לטראק... אבל מצד שני, קצת מפחיד אותי לעשות טראק כשאני בריא. אני לא ממש יודע איך זה, אז עדיף ללכת על בטוח ולצאת כל עוד אני עדין חולה. היה ממש נחמד- אחלה טראק, יפה מאוד ואפילו דיי קליל. באמת אין תלונות. טוב נו, אולי רק תלונה אחת ודי... אבל באמת תלונה קטנה פיצי-פיצפונת. הטראק המזדיין בתחת הזה יקר אחושרמוטה!! קיבינימט!!! זהו הנה, הוצאתי את זה ודיי. בני זונות, כלבים ##$%@**!$%?!@€#%#. טוב דיי, מספיק. אז כמה יקר אתם שואלים? בערך- 120 דולר נסיעות (הלוך חזור), 100 דולר לינה בבקתות שבטראק (שתי לילות) ו-30 דולר קניות של אוכל (לשלושה ימים). אז כמה יצא לנו? 120 ועוד 30..., זוכרים אחד למעלה... 250 דולר פחות או יותר. כמה?! 250 ד-ו-ל-ר!! יעני בערך 800 שקל. לאדם! בתרגום לשפת הסימנים זה להוריד את המכנסים ולהתכופף קדימה. אתם יודעים מה ההבדל בין דרום אמריקה לניו זילנד? בדרום אמריקה אתה חיי כמו מלך ביומיום, ואוכל אורז כשאתה יוצא לטראק. בניו זילנד את חיי על אורז ביומיום בשביל שיהיה לך כסף לצאת לטראק. נקודה למחשבה... אז אחרי שהסברנו 3 שעות בטלפון למנהל סניף הבנק שלנו בארץ שלא שדדו אותנו (כלומר, ששיתפנו פעולה עם השודדים) יצאנו אל הטראק הנכסף. בסוף היום הראשון הגענו לבקתה עייפים אך רצוצים (כמו שאיילה נוהגת להגיד) והתחלנו לבשל לעצמנו את האינסטנט נודל ששוקל 50 גרם ולוקח 2 דקות בישול. לא יכולנו שלא לשים לב לזוג ישראלים (חבר וחברה), שכנראה חוץ ממיקסר חשמלי ומטחנת בשר הכל היה להם בתיק. פסטות, רטבים, ביצים, ירקות, פירות, קרש חיתוך, צלחות, סירים, מחבתות, תבלינים, וגולת הכותרת- סוכר וקפה בצנצנות זכוכית. צנצנות זכוכית?! תגידו, על שקיות ניילון שמעתם? ואז ניגש אליהם מישהו ושואל אותם אם הם לא חושבים שהם קצת הגזימו, אז הבחורה ממהרת לענות לו- ״זה שאנחנו בטראק לא אומר שאנחנו צריכים לסבול״. קפיצה בזמן- 15 שעות קדימה, 10 בבוקר ביום השני לטראק. אנחנו חולפים על פני אותם זוג ישראלים על השביל. הבחורה עם ילקוט כמו שהיה לי כשהייתי בכיתה ב׳ והרחק מאחוריה החבר שלה, שחוץ מקצות הנעליים אי אפשר היה לראות אותו מאחורה כי הוא סוחב על הגב קונטיינר של צים עם שלט קטן- ״זהירות מטען חורג״. ואז הכל היה ברור, זה שהיא בטראק באמת לא אומר שהיא צריכה לסבול... איך אומרים- כשהמוח (של החברה) לא עובד, כל הגוף (של החבר) סובל. מטומטמת. אבל עזבו אותכם שטויות, ביום השני לטראק קרה משהו הרבה יותר מעניין ומרגש. איילה ואני חגגנו שנה ביחד!! כן, כן. (עכשיו כולם ביחד- אוווווווווווו). יפה מאוד. אז בסוף היום השני שבאמת היה ארוך ומתיש, אבל גם מאוד יפה ומרגש, נגשתי לאיילה והצעתי לה. הצעתי לה כוס תה חם. מאוד קר שם בלילה, בערך 3 מעלות... ביום השלישי והאחרון איילה הופתעה לגלות שהטראק נגמר ושהיא עדין בחיים. כשכבר יכולנו לראות את סוף המסלול היא אפילו התחילה לדלג, לזמר והכי חשוב- היא התחילה להינות מהטראק.
קפיצה בזמן- ימיים קדימה, ה-23 לחודש, 11 בלילה, אני יושב על המיטה וכותב לכם את הפוסט הנוכחי על הטראק שהיה. איילה לצידי בפיג׳מה, כבר נרדמה מזמן.
קפיצה בזמן- יומיים נוספים קדימה (פלוס מינוס), אתם יושבים על הפייסבוק מול אלבום התמונות שלנו מהטיול וצופים במחזות נדירים של איילה עם backpack על הגב כמו שלא ראיתם אותה מעולם. שימו לב, התמונות מפתיעות ולא קלות לצפייה. אנא הרחיקו מהמסכים קשישים, נשים בהריון ואנשים בעלי לב חלש. ראו הוזהרתם!
קפיצה בזמן- יומיים אחורה (פלוס מינוס). אני עדין כאן על המיטה. נפרד מכם לשלום.
לילה טוב,
דורון.

נ.ב.- אל תדאגי אמא, כבר סיימתי עם האנטיביוטיקה שלשום.

חוק וסדר

היי. אני חולה... שוב? כן, שוב. נשמע לכם מוכר? יש דברים שכנראה לא ישתנו לעולם. כשאני בחו״ל אני חולה ובארץ פורצת מלחמה. שמעתי שיש כאלה שחושבים שזה קשור איכשהו לבחירות. תמימים... זה קשור אלי. אז מה? עכשיו אסור לי לבכות שאני חולה כי אתם סובלים יותר? זה העניין? יאללה בסדר, ניצחתם, גם ככה כולה יש לי צינון וגם הוא לא קשה במיוחד. העיקר שהחוקיות נשמרת ושהכל כרגיל. אז מה היה לנו? פלאגים, פלטינות, גראדים, אנטיביוטיקה, והאלמנט? On the house.
מעבר לחוקיות, שתדעו שאיילה פה דואגת לי ומטפלת בי יפה יפה. אולי אפילו יפה מידי. כנראה שבשביל שאני לא ארגיש לבד ובשביל להראות לי שהיא איתי בכל הסיפור, גם היא הצטננה ואפילו תפסה את הצוואר! איזה נשמה, איזו הקרבה, איזה מאמי! אפרופו מאמי, (לשמחתם) איילה החליטה סוף סוף להרים את הכפפה ולכתוב לכם דבר מה. היא לא הצליחה לכתוב עם הכפפה, אז היא עזבה את הכפפה והרימה במקום זה את העט. אבל זה רק הפרומו. בשביל שלא תקראו רק את הקטע של איילה ותברחו, שתלתי אותו באמצע הבלוג. מווההההההה!! איזה מתוחכם אני...
ונעבור לכמה חוקים אחרים שתפסו פה את תשומת ליבי. אחרי מספר שיחות עם מקומיים כאן, הצלחתי לפענח את קוד השיחה הניוזילנדי. פה אפשר לנהל שיחה במשך שלוש שעות עם 5 מילים/ ביטויים בלבד:

Awesome, Sweet, No worries, Mate & Cheers.

החוק הניוזילנדי מחייב אותך להשתמש לפחות במילה אחת מהמילים הנ״ל בכל משפט שאתה מרכיב, אחרת אתה צפוי לקנס כבד מהרשויות. סמואל-טוק שלהם נשמע משהו בסגנון:

- What's up mate?

- Awesome mate, and you?

- Awesome. Thanks for asking.

- No worries.

- Sweet mate.

- Yeah, sweet...

- Can I ask you something mate?

- Sure mate, no worries, what's that?

- Wanna grab some awesome burger maybe?

- I already ate, mate.

- Ho sweet.

- Sorry mate.

- No worries, that's ok.

- Cheers anyhow.

- Awesome.

- Sweet.

- Ok then, see ya later mate?

- Yeah sure, awesome.

- Cheers.

- Cheers mate.

- Sweet.

עמוק...
ונעבור לחוקים אחרים לגמרי. אני עדין מנסה להסתגל לחוקי התנועה ולנסיעה בצד שמאל. זה לא קל כשהכל כאן הפוך. בהתחלה זה היה סיוט. אני בא להיכנס לאוטו, ההגה בצד השני. אני בא לאותת, המגבים מתחילים לפעול. בימים הראשונים גם לקח לי כמה דקות להבין שאני נוסע בנתיב ההפוך. היום זאת כבר לא בעיה... בשניות אני מבין שזה שבא מולי באותו נתיב, זה לא הוא זה שדפוק. מה שכן בסוף אתה קולט. אתה קולט שאין ברירה ושצריך לעגל פינות פה ושם (אחרת לא תגיע ליעד שלך לעולם). אז מידי פעם אנחנו נכנסים באין כניסה, חוצים קווים רצופים, יורדים מהשוליים ונכנסים לכיכרות מצד ימין. זה חוסך ים של זמן בשביל לא לנסוע את כל הדרך חזרה אם פספסת פניה. כן, סביר להניח שאם המשטרה היתה בעקבותי, הייתי כבר יושב כמה שנים טובות. ולעומת זאת, אני יכול לספר לכם בגאווה שלא דרסתי אף חיית בר על הכביש. (עדין). וזה בהחלט כבוד. שתדעו שלא קל להיות ארנב, תרנגולת או קיפוד בניו זילנד. 90% מהם מקפחים את חייהם על שולי הדרך (או באמצע הכביש אם יש להם מזל- ככה לפחות יותר אנשים משתתפים בצערם). אין ספק שפה עדיף להיות קיווי (עוף לילה מקומי ללא כנפיים). הקיווי מאוד מפורסם בניו זילנד, למרות שלא ניתן לחזות בו באור יום. על כן הוא זוכה לחיים שקטים מצד אחד ונהנה מחיי פרסום, תהילה וזוהר מצד שני. ואם זה לא מספיק, המקומיים אפילו ציירו לו תמרור אזהרה משלו בכביש! קיצר חי טוב החרא הקטן. בכל מקרה הייתי מציע לו לחבוש קסדה כשאני עולה על הכביש, אם הוא רוצה להמשיך לחיות טוב. או לחיות נקודה.
ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23..., זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת. ובמילים אחרות- איילה:
״אז אחרי כמה טראקים של יום אחד (daily walks) הבנתי שזה לא ממש הקטע שלי. אני יותר בקטע של מסעדות, אוכל טוב, תרבויות שונות, מנוחה (בעצם כל מה שאין בניו זילנד). מי בכלל המליץ לי לבוא לפה?!? אבל החלטתי לתת עוד צ׳אנס אחרון (לפני שאני פוסלת סופית את עניין הטראקים) ולצאת לטראק של יומיים (כמובן שכולל ארוחת צהריים, ערב ובוקר מסודרים + לינה על אוניה- כמו שטראק אמיתי בשטח צריך להיות). הגוף שלי הגיב בהתאם- אני שבוע חולה, מצוננת, חום, כאבי ראש, סינוסיטיס, בקיצור כנראה שהגזמתי עם רמת המאמץ. אני לא אתפלא אם גם יש לי כמה שברי מאמץ״...
לצערי איילה לא הגישה את הטור הסופי שלה בזמן למערכת והבלוג היה חייב לצאת לדפוס (הדיגיטלי). על כן הוא לא ממש בגרסתו הסופית. מי יודע, אולי בבלוג הבא תשמעו ממנה עוד כמה פנינים. אניוויז, כמו שאתם מבינים איילה ממש לא מרוצה בחופשה שלה. היא אומנם לא עשתה טבלת יאוש, אבל נראה שהיא סופרת את הימים לאחור. אפילו לי לא היה מושג כמה היא סובלת פה, עד שקראתי את הדברים שכתבה. אז החלטתי להפתיע אותה ולקנות לה כרטיס טיסה חזרה לארץ. כמובן שלי אין כסף, כי בזבזתי אותו על הטיול שלנו. ועל כן גאה להכריז בזאת על פתיחת משא התרמה- ״לא טוב לי בניו זילנד, אני רוצה לחזור לארץ לעבוד״. המטרה שלנו היא לאסוף ולגייס לה 1500$ כמה שיותר מהר לכרטיס. קדימה מי שם כסף וכמה?... מה? מה קרה? פתאום אתם מתחרטים שביקשתם לשמוע את דעתה? חבל, עכשיו כבר מאוחר מידי. איילה זקוקה לעזרתכם. קדימה, זה הזמן להראות לה שאתם חברי אמת ועד כמה היא חשובה לכם! אני מבקש מכל אחד מכם לרשום כמה כסף יש באפשרותו לתרום וכיצד הוא מעוניין לעשות זאת. עמכם התודה. ביחד (כלומר בעזרתכם) נוכל לעשות זאת! אחד בשביל כולם, וכולם בשביל איילה!
אגב, אם משהו מכם חשב אולי אפילו בצחוק להתחיל לחוש איזשהו קמצוץ רגש של הזדהות או אולי ניצן פצי פיצפון של רחמים, בואו אני אציג בפניכם את הצד השני של המטבע. אחרי האפצ׳י השני של איילה נסענו להוסטל קטן ומבודד באיזור ארת׳ור פאס שנראה כמו צימר. לקחנו חדר מעץ זוגי עם מקלחת ושירותים בחדר + טלויזיה ודי.וי.די. 48 שעות אכלנו, עשינו מקלחת חמה, ישנו, ראינו סרטים (ספרות זולה ואיש הגשם, איילה כמובן נרדמה באמצע...), אכלנו שוב, חזרנו לישון שוב וחוזר חלילה וחס וחלילה... בקיצור אתם מבינים כמה סבלנו כן? סיפור עצוב.
ונסיים כרגיל בתקציר הגיאוגרפי של הבלוג- איפה היינו ומה עשינו. בפעם האחרונה כתבתי לכם מגריימאוס (שבחוף המערבי). מאז הספקנו לנסוע לארת׳ור פאס לראות תולעים זוהרות ולפגוש בתוכים שאכלו לנו את המגבים של האוטו. טיילנו על קרחונים וגם באגם המראה שבעיירה פוקס. הדרמנו עוד קצת לוואנאקה לעשות סיור במבשלת בירה, ובסוף הגענו לכאן- קווינסטאון. וזה הכל להפעם.

יאללה אני הולך לשתות תה ג׳ינג׳ר למונני.
נשתעל בקרוב.
Cheers
דורון

חמישים גוונים של כחול

לא. הבלוג הזה לא הולך להיות אירוטי ובטח שלא יפרט על התנסויות מתחום הסאדו-מאזו. נא להירגע. הכותרת של הבלוג הנוכחי מוקדשת לטראק הראשון שלנו שערך יותר מיום!! טראק של יומיים! כן, אנחנו מטורפים על כל הראש, אנחנו יודעים... כך או כך בהחלט טראק יפה ממש עם הרבה גוונים כחולים של מיי הים הטזמני. גילינו שלתכנן פה טראק של יותר מיום לוקח לא פחות זמן מהטראק עצמו. זה כמו לבנות מערכת שעות לסימסטר באוניברסיטה- אלפי קומבינציות ואפשרויות ובסוף כמובן שמה שאתה באמת רוצה לא מסתדר. אז אנחנו התפשרנו על יומיים. חצי היום הראשון בקייאקים והשאר ברגל. בלילה ישנים על ספינה שעוגנת 100 מטר מהחוף. נחמד בסך הכל, חוץ מהבחילה אחרי ארוחת הערב. מה אתם יודעים, גם ספינה עוגנת עולה ויורדת נונסטופ. אבל הכי אהבתי את העיצוב הארכיטקטוני של המקלחת והשירותים על הסיפון. חדרון בגודל של אסלה שכולל גם ראש מקלחת על הקיר. למעשה בשביל להתקלח אתה פחות או יותר עומד בתוך האסלה (שזה אחלה אם בא לך לשטוף טוב את הרגליים, כי אז אתה פשוט מוריד את המים). חוויה מעניינת.
טראק נוסף שעשינו בצפון האי הדרומי נקרא קווין שרלוט (המלכה שרלוט). הטראק נמצא באיזור מייצרי מאלבורו- מאלבורו סאונד. לצערנו אנחנו קיבלנו סאונד אחר לגמרי מכיוון בלתי צפוי. בשביל להגיע לנקודת ההתחלה של הטראק, חייבים לקחת taxi boat. מה מסתבר? לא רק אנשים מורשים לעלות על הסירה. גם כלבים! עכשיו קחו לעצמכם שתי דקות לדמיין את הפרצוף של הכלב על סירת המנוע שטסה במהירות 50 קשר ומקפצת לה בין הגלים. הכלב היה בלחץ היסטרי, לא שלט בעצמו והתחיל להראות למלכה שרלוט ולאדון מאלבורו מאיפה יוצא הסאונד. אני לא יודע אם יצא לכם לעמוד ליד כלב שמפליץ מרוב פחד, אבל תהיו בטוחים שזה כנראה הדבר האחרון אתם רוצים לעשות. אקסטרים הארד-קור, לא לבעלי לב חלש. מזל שעל הסירה תמיד יש שקיות הקאה לכל מקרה שלא יהיה... מזעזע. אגב הטראק עצמו היה אחלה (אחרי שחזרנו לנשימה סדירה).
חוץ משני הטראקים הנ״ל, הספקנו גם לנסוע לגולדן ביי לראות כלבי ים מקרוב והיום קצת הדרמנו ועצרנו בדרך במה שנקרא פנקייק רוקס- סלעים בצורת פנקייקים אחד על השני (לבעלי דמיון מפותח בלבד).
אז אנחנו כבר שבוע באי הדרומי, לא נפלו לנו ריסים או כוכבים ובכל זאת משאלתינו התגשמה. (לפחות בנתיים), נראה שהאי הדרומי בהחלט מוצלח יותר מהצפוני. או שפשוט אנחנו נהנים כאן הרבה יותר... כבר ביום השני פה מצאנו את עצמנו מתקרבים לשלמות:
טראק > ארוחה טובה בהוסטל > ג׳קוזי חם (בחצר ההוסטל) + בקבוק יין > קינוח בצורת גלידה עם קראמבל תפוחים (ישר מהתנור שאופים בהוסטל כל יום) > מקלחת > לישון. מדהים.
טוב, במעבר חד לפני סיום, נעבור לנושא שמציק לכם. שלא תגידו שאני מתעלם מדעת הקהל (יעני מכם), קיבלתי את כל הבקשות (ואכן היו לא מעט) לתת לאיילה לכתוב קצת בבלוג. בואו נגיד שלא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את הרמז שמיציתם אותי ואת החפירות שלי. אני מבין שבא לכם פעם אחת לקבל עידכון קצר, קולע ולעניין בנוגע לטיול שלנו. לצערי (או לייתר דיוק- לצערכם), איילה החליטה לשמור על זכות השתיקה. הפצרתי בה הלוך והפצור לבחור בזכות הכתיבה, אך כל מאמצי כשלו ועלו בתוהו (יעני לא הצלחתי). ניסיתי לשכנע אותה, אבל אני מחזיר את הכדור אליכם. (אני במקומכם הייתי עובר לאיומים...).

ונסיים בחצי קילו של צלעות ספייר ריבס על האש (שעשיתי לעצמי אתמול) יחד עם חציל קלוי במיונז ושום. בצד (כמובן) כוס יין אדום. בוודאות הארוחה הכי טובה שהיתה לי בניו זילנד ואחת הארוחות הטובות בכלל (אם לא ה-). ללקק ת׳עצמות.
יאללה, נגבו את הריר ונשתמע בפעם הבאה.
דורון

נ.ב.- לאדם האחיין החמוד שלי יש יומולדת היום- מזל טוב אדם!

להתראות צפון שלום דרום

היום אני במצברוח מרומם במיוחד. אנחנו נמצאים כרגע על המעבורת (לאי הדרומי) ובדיוק סיימתי לקרוע את איילה ב׳ארץ, עיר׳. כן, מרתק פה על הסיפון...
בצער לא רב וביגון לא קודר אנחנו נפרדים מהאי הצפוני בדרכנו אל הדרומי. לא שסבלנו חס וחלילה באי הצפוני. בסך הכל היה נעים להכיר וכמו שתזזי נוהג להגיד- ״לא מכוער שם״. אבל בכל זאת, עם יד על הלב, שומדבר פה עוד לא העיף לי את הסכך.
בהחלט זוהי השעה לכמה מילות סיכום. (וכמו שאתם מכירים אותי, כשאני אומר ׳כמה מילות סיכום׳, הכוונה לכמה פסקאות סיכום...). זה רק סיכום ביניים, אבל בכל זאת אי שלם מאחורינו, שלא לומר חצי מדינה... אז ככה- מישהו צריך לתת למדינה הזאת כאפה ולהעיר אותה לחיים. או שהמדינה עוד לא התעוררה פה מתרדמת החורף, או שמישהו יתקע לה כבר פלפל חריף בתחת. המקומיים (והרבה יותר גרוע, נדמה שגם המטיילים עצמם) כולם מנומנמים. לא פעם ולא פעמיים איילה ואני מוצאנו את עצמנו בסוף של יום יושבים לבד בסלון, אחרי שכולם כבר הלכו לישון... והשעה 8 בערב!!!! הלו!! להתעורר פה בבקשה!!! כל החנויות ו/או המסעדות בעיר/ עיירה סגורות; אנשי הקבלה בהוסטל אינם בנמצא; המטיילים הלכו לישון... טוב מה נהיה?! שאלה טובה.
עכשיו כבר ניתן לראות באופק את פיקטון- העיירה שבה נעגון באי הדרומי. שתי נקודות אור בנוגע לאי הדרומי. אחת- יש קונצנזוס שהאי הדרומי יפה יותר וכייפי יותר. נקודה שניה- אנחנו הולכים לבלות שם יותר מכפול זמן לעומת הצפוני. יאללה באלגן (אני מקווה).
כעת נמשיך בסיכום התחום הקולינרי/ גסטרונומי. לא רציתי לקפוץ למסקנות לפני שאני מאמת את הנתונים שבידיי וקובע עובדות, אבל עכשיו אין עוד מקום לספקות. האמת צריכה לצאת אל האור- האוכל פה חרא. זה ברור כגשם (בניו זילנד). הכל פה מטוגן בשמן עמוק וחסר כל ערך תזונתי. קרדיולוג (מערבי) היה חוטף התקף לב רק מלראות את כמות השמן והשומן שזורמת פה. אינף איז אינף, אנחנו את האוכל שלנו מבשלים בעצמנו. והעברנו להילוך גבוהה: פנקייקס, פסטות, בולונז, סלטים, תפוחי אדמה מוקרמים, דגים, מרקים, סטייקים הכל הולך. לצד כל ארוחה בקבוק יין אדום שמסובב לך את הראש ולא צריך עוד כלום. (ברוך השם, סטייקים לא חסר פה והיין אליפות).
בשביל לסכם את התחום האקולוגי, נעבור הישר אל פינת החידה היומית- ״מה שורף אותי?״ (רמז: התשובה היא- השמש). בין המנחשים נכונה יוגרל פרס בשווי מחדד. מה נסגר עם הקרינה פה?! הטראק האחרון שעשינו פה היה בערך 7 שעות. שעתיים מתוכו היו בצל. חובבי החשבון הפשוט יגלו מהר מאוד שסך הכל נשארנו עם 5 שעות בשמש. במהלך 5 השעות דאגנו להתמרח 3 פעמים במרווחים שווים (פחות או יותר). והתוצאה- פרבולה בוכה! נשרפנו כאילו אין מחר. עכשיו תשאלו מה המספר של הקרם הגנה? 30! לא מעט לכל הדעות. כן, כן, גם המסקנה שלנו היתה שאולי זה לא מספיק למקום שבו החור באוזון נמצא בדיוק מעליו. אז קנינו בסופר קרם +50. מסנן יו.וי.איי, יו.וי.בי, עם ויטמין אי, עמיד במים, בקרינה רדיו אקטיבית, בקרינה רדיו פסיבית, בכדורים נותבים ופצמ״רים. בקיצור המילה האחרונה בתחום ההגנה, אפילו צה״ל שוקל לייבא את החומר הזה (בשביל לשדרג את פרויקט כיפת ברזל). אתם כבר מבינים לאן זה מוביל, כן? נכון מאוד, נשרפנו שוב. אין איך לצאת מזה... השלב הבא זה להסתובב עם חליפות חלל.
זהו בסך הכל. מי שמכיר/ עוקב אחרי המסלול הגיאוגרפי, הפעם האחרונה שכתבתי היתה בניו פלימות׳. עשינו באיזור טיול יום להר (געש באופן מפתיע) אגמונט או בשמו השני טאראנקי. חוצמזה היינו בטיילת לחופו של הים הטזמני. אחלה ים, אחלה טזמני. המשכנו דרומה לפארפראמו ומשם עוד דרומה לעיר הבירה וולינגטון (העיר הדרומית ביותר של האי הצפוני). בוולינגטון עשינו כמה טיולי יום, קצת מוזיאונים, מסעדות ופאבים. (בוולינגטון האוכל בחוץ טעים באופן מפתיע). זהו. נאחל לאי הדרומי בהצלחה ושירגש אותנו קצת יותר. פיקטון- היר ווי קאם!
ד״שים, נשיקות וחיבוקים.
דורון

נ.ב- נדמה לי שרוית התחתנה. רוית- מזל טוב!
נ.ב.ב- הפי האלווין לכולכם