יום שישי, 7 בדצמבר 2012

(אם) יש גן עדן

טוב, זהו בעצם.
למרות שעל הנייר נשאר לנו 3 שבועות עד החזרה לארץ הקודש, אפשר לומר שהמסע בניו זילנד הסתיים לו. אם לוקחים בחשבון את השבועיים ספייר שהשארנו לעצמנו לצורך מכירת הרכב, ואת הטיסה לפיג׳י ב-21 לחודש, אפשר להתחיל למרר בבכי על סוף החלק הניוזילנדי. תם הטקס. אין לכם מה לדאוג, יהיה פוסט גם בשבוע הבא ואולי אפילו בזה שאחריו... גם בלי לעשות כאן כלום אני אמצא על מה לזיין את השכל. חוצמזה שיש עוד את הפוסט הנוכחי אז בכלל אין סיבה לדאגה. נו טוב, לפחות הספקתי לעשות בניו זילנד את כל הדברים שתכננתי פה (כמו להתלונן, לגרום לכם לקנא ואפילו גם קצת להינות מהחופש).
בפעם האחרונה כתבתי מהחוף המזרחי (קייקורה). נשאר לנו שבוע שלם לנצל מבלי להתרחק יותר מידיי מהאיזור (כי בעיר הגדולה פה נמצא שוק מכירת המכוניות). אז נשארנו על המזרח ובהמלצת אף אחד יצאנו לטראק של 4 ימים בחצי האי בנקס. טוב תקשיבו, כזה טראק מפנק וכייפי, לא היה לי בחיים. אטרקציות, סטייקים, אלכוהול, מה שאתם לא רוצים. (ובלי לסחוב קונטיינר של צים כמו הסתומה וחבר שלה מהפוסט הקודם). טראק שחבל אם לא ה-. את הטראק יזמו מספר מקומיים וכל המסלול עובר בשטחים הפרטיים שלהם. אולי זאת הסיבה שהוא לא מוכר כל כך. כשעלינו על ההסעה לתחילת הטראק וראינו שאנחנו לבד, הבנו שאנחנו לבד. לא, לא היה קשה להגיע למסקנה הזאת, אבל המשכנו להרהר בה עוד כמה רגעים- שנינו, לבד, לגמרי, 4 ימים... אוקיי... זה טוב ליהודים? כשגילינו שכל יום מסתיים בצימר פרטי עם כל מה שרק אפשר לחשוב עליו, הבנו שזה אפילו מעולה. בבקתה של סוף היום הראשון חיכו לנו שוקולדים חינם, שתיה קרה, ביצי חופש ויין אדום במחיר סביר. נמכר! אכלנו את ארוחת הערב שהכנו לעצמנו, ויצאנו לאטרקציה היומית. לכל יום בטראק יש היילייט משלו. בסוף היום הראשון יוצאים ״לצוד״ פינגוונים. לבשנו חליפות הסוואה, הצטיידנו במשקפת והתחלנו במארב. אין ספק, המקומיים כאן חיים בסרט (בהפקת הנשינל ג׳אוגרפיק). באמצע האוקיינוס במרחק עשרים אלף קילומטר ראינו משהו שזז בים. בזאת הסתיים הסיור. קצת מאכזב, אבל אל דאגה, אנחנו עוד נמצא אותם בהמשך. כך או כך, הפינגווינים היו דבר האחרון שעניין את איילה. העיקר שכל השטחים הפרטיים מפוצצים בכבשים ושהן ישנות איתנו בחצר. זהו, היא מאושרת. אני חשבתי שאני עוד שניה שוחט אותם (ולא בשביל לשים אותם על המנגל). על הבוקר- ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״. טוב הבנו, אם אין לכם משהו חדש להגיד, סתמו ת׳פה ותנו לישון! התאוששתי בקושי ויצאנו ליום השני. אחרי צעד וחצי על הדרך מצאנו שני פינגווינים במחילה במרחק עשרים סנטימטר. בלי משקפת ובלי קשקושים. אבל איזה סרחה לא להאמין, כמה שהם קטנים וחמודים ככה הם מסריחים. גועל נפש, חבל שלא הבאתי איתי מהבקתה את המטהר אויר של השירותים. לא היה מזיק להם איזה שפריץ אחד למחילה. המשכנו בדרך. מפלים, עניינים, שיגועים, וכעבור 5 שעות הגענו לצימר השני שלנו. בסוף היום שני (והשלישי) יש חנויות(!) בשירות עצמי. גאונים. פייר (אין כמו פרי), לעשות סטייק על מנגל בטראק, זה עוד לא יצא לי. גאונים כבר אמרתי? ואם זה לא מספיק, אז בואו צ׳מעו מה ההיילייט האמיתי של היום השני- אמבטיה חמה (על גחלים) תחת כיפת השמים. כן, זה מדהים בדיוק כמו שזה נשמע, ואפילו עוד יותר עם פחית קולה ביד. היום השלישי קצר יחסית, אז הרשנו לעצמנו לקחת את הזמן ולקום בעשר. באחת בצהריים כבר הגענו אל הבקתה של סוף היום. למזלנו בכל הימים יצא לנו מזג אוויר מצויין, אבל ביום השלישי היה חם ונעים במיוחד. מתאים כמו כפפה להיילייט של היום השלישי- גלשני בוגי וחוף ים. את הבוגי תפסתי, קרם הגנה מרחתי, בגד ים לבשתי, כובע חבשתי, משקפי שמש (כבר היו עלי...), ויצאתי לשרוף את הגלים. אבל בגלל שזאת רק תחילת העונה, המים קפואים כמו יונית לוי (8 מעלות לפי מה שהמקומיים ועידו רוזנבלום טוענים). אין בעיה- נכנסתי לשניה רק בשביל לעשות תמונה כאילו אני ממש נהנה. אחרי 3 שעות הפשירו לי הביצים לגמרי וחזרתי לדבר שוב בקול גברי. (איפה האמבטיה על גחלים כשצריך אותה?). בסוף היום הרביעי כשסיימנו לעלות את את העליה האחרונה של הטראק האחרון, איילה דקלמה את ברכת הגומל וירדה בדילוגים את כל הדרך למטה עד סוף הטראק.
אז כמו שכבר אמרתי- זהו בעצם, נשארנו עם שבועיים אחרונים פה בניו זילנד. הטראק האחרון מאחורינו, חזרנו להוסטל, לשנ״צים, ולשגרת העיירה. אני שוב על המיטה כותב לכם את הפוסט השבועי. איילה כרגיל כבר ישנה... ממלמלת משהו מתוך שינה ״חמש וחצי נקודת האיסוף...״ מי יודע, אולי בכל זאת מתחשק לה עוד איזה טראקונצ׳יק קטן לסיום סיומת... אפשר לארגן לה משהו.
לילה טוב,
דורון

אין תגובות:

פרסום תגובה