יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

7.6 בסולם דורון פוגל*

לסיכום,

לינה- נוח אבל יקר. סך הכל רמה גבוהה ביחס למקומות אחרים שטיילתי בהם. פה אין צורך לחלוק את החדר עם עכבישים ושאר זוחלים כמו בהודו. גם אין צורך לברר בכל פעם מחדש אם יש מים חמים במקלחת כמו בדרום אמריקה. אנחנו התפנקנו רק בחדרים זוגיים, אבל תמיד קיימת האפשרות של התכלבות בנוסח שינה באוטו. [8.4]

אוכל- האוכל בחוץ דוחה אבל יקר (שזה חיסרון אבל גם חיסרון). אם יש לך מושג בבישול, ניתן להתגבר על החלק של ה׳דוחה׳. מצד שני אם החלטת לבשל אתה תקוע עם הכלים בסוף הארוחה ובלי אמא שתנקה אחריך... [7.8]

אקסטרים- כמו בכל מקום בעולם, רק יקר. הרבה ורוויאציות של אותו הדבר. חבל שהמחיר תמיד נשאר מעל 150 דולר. [7.5]

טראקים- יפים אבל... (נכון) יקרים. אין ספק שלא מכוער פה בניו זילנד, מצד שני הנוף מהאוטו על הדרך לא פחות יפה ממה שרואים בטראקים, אז למה לסחוב תיק על הגב במשך 3 ימים?! [7.3]

מזג אויר- לא יקר שזה כבר אחלה. בעקרון יכולה לרדת כאן כמות משקעים ביום אחד שיורדת בישראל בעונה שלמה, אבל למזלנו אנחנו תפסנו פה דיי הרבה ימי שמש אז סבבה. [9.0]

מיחזור- ניו זילנד אלופה במיחזור. [10] (אבל את מי מעניין מיחזור כשאתה בסך הכל בא לטייל פה?...)

נשות ניו זילנד- אוהבות מלפפונים עטופים בניילון ולא נראות משהו. [6.9]

גברי ניו זילנד- תשאלו את איילה בארץ, לא משהו שהקדשתי לו תשומת לב... [-]

תחבורה- כל עוד יש לך רכב צמוד החיים שלך יפים. אין כסף לרכב? עשה פרסה וחזור למקום שממנו המראת לכאן. אופציה נוספת: תפוס טרמפים ותתפלל שלא ישטוף אותך מבול באותו יום [8.7]

תרבות- אין. כלומר מערבית. ומה מעניין בתרבות מערבית? אה סליחה, יש פה את הילידים- המאורים, יעני אינדיאנים. בפועל ילדי כאפות שחושבים שקעקוע על הפנים זה מגניב ולשון בחוץ זה מפחיד. [6.1]

אטרקציות- היה ממש כיף עם הדולפינים אז קבלו עשר. [10]

שעות הפעילות של המקומיים-
8 עד 11: בוקר (פעיל)
11 עד 14: אחר הצהריים (פעיל חלקי)
15 עד 17: לילה (מתחיל להיסגר)
18 עד הבוקר למחרת: שעות מוות (לך דבר ללמפה). [5.3]

הוואי חברתי- יבש כמו עוגיות עבדי. נראה שמטיילים כאן מקבלים על עצמם בהכנעה את היובש שמשרים המקומיים. אבל בלי נדר כי אנחנו הגענו לא בשיא העונה אז אני משאיר מקום (קל) לספק. [6.6]

חיי לילה- חחחחחחחחחח. [3.0]

בטחון- אין שלום בלי בטחון, ופה ברוך השם יש שלום בשפע. מסקנה: את יכולה ללכת ערומה בשתיים בלילה ברחוב ללא חשש. אם יהיה לך מזל משהו יכסה אותך בשמיכה. אם לא, מקסימום סתם יהיה לך לילה קר. [10]

יוקר מחיה- זול מאוד (לנשום אויר). חוץ מאויר הכל יקר פצצות. [7.4]


*כל הנתונים הם פרי דימיונו של המחבר וכל קשר בין הדמיון למציאות הינו קשר הדוק בהחלט. הנתונים משקפים דעה סובייקטיבית, אין להסיק מהם מסקנות ובטח ובטח שלא להיסתמך עליהן. אין להדפיס את הנתונים באמצעות מכשיר הקלטה אופטי ו/או מכני. מה גם שמכשיר הקלטה בדרך כלל לא יודע להדפיס (אלא מקסימום להקליט). טל״ח.

עד כאן הבלוג ׳דורוניוזילנד׳, מקווה שנהנתם. נשתמע בקרוב בבלוג הבא- ׳דורונפיג׳יאיילנדס׳ (לא, לא באמת).

נפרד בברכת ׳אין מקום רחוק מידי׳ ונתראה בארץ...
דורון.

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

"מישרוצהלקנותאוטושיגידאני"

היי,
אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם אמורים לדעת שהגענו (או יותר נכון חזרנו) לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳. הדבר הכי מעניין שיש לספר על קרייסצ׳רץ׳ זה שלפני שנתיים היתה פה רעידת אדמה שהרסה את כל מרכז העיר. העיר בשיפוצים. הרחובות והאזורים השלמים שחסומים פה זכו לשם- the Red Zone. להסתובב עם הרכב בעיר זה אסון. אפילו אני, שהורדתי פה כמות לא מבוטלת של קונוסים, נכנסתי באין כניסה ונסעתי על השולים לא הצלחתי לנווט אותנו אל היעד. לא נשארה לנו ברירה, הפעלנו את ה-GPS. אחרי שתי דקות גם הוא התייאש. ״בעוד 50 מטר פנה ימינה, לא, לא, שמאלה. בעצם ימינה ואז שמאלה. סליחה, שמאלה ואז אחורה. לא, רגע... דיי תחנה פה ועזוב׳תי באמא׳שך...״. קיצר סיוט. לא נורא, ממילא הגענו לפה בעיקר בשביל למכור את הרכב... בדיוק התחילו להידלק לנו על הדאשבורד כל מיני נורות בכל מיני צבעים. זה בהחלט זמן טוב להיפתר מהגרוטאה. עוד לא הספקנו להגיד ״מישרוצהלקנותאוטושיגידאני״ וכבר הלך האוטו. מתעניין אחד, 24 שעות, 2,100 דולר- נמכר. לא, לא אתם לא מתבלבלים, אתם זוכרים בסדר גמור, את האוטו קנינו ב-2,000 דולר. איילה פשוט כנראה עובדת במקצוע הלא נכון. ניהול משא ומתן כמו שכתוב בספר- אסרטיביות, מקצועיות, אמינות, והכל יוצא לה בכזאת טבעיות... אשת מכירות משהו לאקשארי. אולי כדאי שאני אבדוק כמה עולה 10 טון קרח, כי נראה לי שבקרוב מאוד אנחנו נוסעים לעשות עסקים באנטרקטיקה.
בכל אופן, לא חשבנו שנפטר מהרכב כל כך מהר, אבל כמאמר הפתגם הנודע- ׳עדיף מוקדם מאשר אף פעם לא׳. טוב אבל איך עכשיו מגיעים לקניון (שנראה פתאום רחוק מתמיד)? איילה חמה על שופינג כבר מהרגע הראשון שאמרתי לה שהיא יכולה לשכוח משופינג. ״פה עושים טראקים מאמי, זה הרבה יותר טוב משופינג ואת הולכת להינות מכל רגע״. מחוסרי גלגלים מנוע והגה, נאלצנו לברר איזה קו אוטובוס מגיע לקניון הקרוב. הסבירו לנו שהקו ליד ההוסטל בוטל ושאפשר ללכת לתחנה המרכזית ברגל- מרחק הליכה של חצי שעה. חצי מה?! אין ברירה, תפסנו טרמפים. איך שהגענו לקניון נתקע לאיילה חיוך מאוזן לאוזן. הייתי מאוד מוטרד שלא יתפסו לה השפתיים בסוף היום. לגבי עצמי הייתי מוטרד בשאלה איך אני הולך לשרוד את היום הזה, אבל שמרתי על אופטימיות זהירה. כשגילית שיש בקניון אינטרנט אלחוטי חינם פלטתי אנחת רווחה. עברנו את פרעה, נעבור גם יום שלם בקניון. מה עוד? חיפשנו מה עוד יש לעשות בעיר הגדולה והלא כל כך מעניינת הזאת. <אנקדוטה: זה זמן רב שהייסורים אוכלים אותנו על כך שלא היינו בארץ בעתות מצוקה, במהלך מבצע עמוד ענן. הנושא הדיר שינה מעינינו, אך לא ידענו מה עלינו לעשות בנידון. שאלנו את עצמנו לא פעם, כיצד אנו יכולים לתרום למצב ולהביע הזדהות עם תושבי הדרום?>. השבוע זה היכה בנו. איך לא חשבנו על זה קודם?! יצאנו לקזינו! בלי להסתכל ימינה ושמאלה, הסתערנו קדימה אל היעד והתיישבנו על הרולטה. 5 דולר צבע אדום. המשכנו בנחישות. צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום. נכנסנו עם 100 שקל יצאנו אחרי שעתיים בלי כלום. גם אנחנו הגענו למסקנה הצפויה מראש- צבע אדום זה חרא. המשכנו להסתובב בעיר. אחת האטרקציות בעיר זה ללכת ל- re:start market המרכז החדש שיצרו אחרי רעידת האדמה. המקומיים מצאו להם פיתרון זריז לשקם את העסקים- הכל בקונטיינרים. סניפי בנק, חנויות בגדים, חנויות מזכרות... טוב הלו! כבר עברו שנתיים מאז הרעידת אדמה- כמה זמן לוקח לשים שני בלוקים, קצת מלט ולבנות חנות? מישהו אמר גימיק שיווקי? הסתובבנו והסתובבנו ואחרי 3 ימים נשברנו. אנחנו חייבים רכב. 100 דולר פתרו לנו לנו את הבעיה לארבעת הימים הקרובים. נכנסנו לרכב השכור ונופפנו לשלום לעיר הגדולה. והנה אנחנו כאן- אקרואה, העיירה הקטנטנה שממנה יצאנו לטראק בשבוע שעבר. לא, לא, אין טראק נוסף בתכנון. (אמא להירגע). הפעם משהו הרבה יותר רגוע- שחיה עם דולפינים. משהו שכבר תכננו לעשות מזמן וכל פעם חוזל״ש מסיבה אחרת. אבל מחר זה קורה אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון. יאללה אני הולך לישון כי הדולפינים מסתבר אוהבים להתעורר מאוד מוקדם. מה רע להם לקום ככה ב-11 בפאנן, אלוהים יודע...
חנוכה שמח ומרי קריסמס הו, הו, הו.
דורון

יום שישי, 7 בדצמבר 2012

(אם) יש גן עדן

טוב, זהו בעצם.
למרות שעל הנייר נשאר לנו 3 שבועות עד החזרה לארץ הקודש, אפשר לומר שהמסע בניו זילנד הסתיים לו. אם לוקחים בחשבון את השבועיים ספייר שהשארנו לעצמנו לצורך מכירת הרכב, ואת הטיסה לפיג׳י ב-21 לחודש, אפשר להתחיל למרר בבכי על סוף החלק הניוזילנדי. תם הטקס. אין לכם מה לדאוג, יהיה פוסט גם בשבוע הבא ואולי אפילו בזה שאחריו... גם בלי לעשות כאן כלום אני אמצא על מה לזיין את השכל. חוצמזה שיש עוד את הפוסט הנוכחי אז בכלל אין סיבה לדאגה. נו טוב, לפחות הספקתי לעשות בניו זילנד את כל הדברים שתכננתי פה (כמו להתלונן, לגרום לכם לקנא ואפילו גם קצת להינות מהחופש).
בפעם האחרונה כתבתי מהחוף המזרחי (קייקורה). נשאר לנו שבוע שלם לנצל מבלי להתרחק יותר מידיי מהאיזור (כי בעיר הגדולה פה נמצא שוק מכירת המכוניות). אז נשארנו על המזרח ובהמלצת אף אחד יצאנו לטראק של 4 ימים בחצי האי בנקס. טוב תקשיבו, כזה טראק מפנק וכייפי, לא היה לי בחיים. אטרקציות, סטייקים, אלכוהול, מה שאתם לא רוצים. (ובלי לסחוב קונטיינר של צים כמו הסתומה וחבר שלה מהפוסט הקודם). טראק שחבל אם לא ה-. את הטראק יזמו מספר מקומיים וכל המסלול עובר בשטחים הפרטיים שלהם. אולי זאת הסיבה שהוא לא מוכר כל כך. כשעלינו על ההסעה לתחילת הטראק וראינו שאנחנו לבד, הבנו שאנחנו לבד. לא, לא היה קשה להגיע למסקנה הזאת, אבל המשכנו להרהר בה עוד כמה רגעים- שנינו, לבד, לגמרי, 4 ימים... אוקיי... זה טוב ליהודים? כשגילינו שכל יום מסתיים בצימר פרטי עם כל מה שרק אפשר לחשוב עליו, הבנו שזה אפילו מעולה. בבקתה של סוף היום הראשון חיכו לנו שוקולדים חינם, שתיה קרה, ביצי חופש ויין אדום במחיר סביר. נמכר! אכלנו את ארוחת הערב שהכנו לעצמנו, ויצאנו לאטרקציה היומית. לכל יום בטראק יש היילייט משלו. בסוף היום הראשון יוצאים ״לצוד״ פינגוונים. לבשנו חליפות הסוואה, הצטיידנו במשקפת והתחלנו במארב. אין ספק, המקומיים כאן חיים בסרט (בהפקת הנשינל ג׳אוגרפיק). באמצע האוקיינוס במרחק עשרים אלף קילומטר ראינו משהו שזז בים. בזאת הסתיים הסיור. קצת מאכזב, אבל אל דאגה, אנחנו עוד נמצא אותם בהמשך. כך או כך, הפינגווינים היו דבר האחרון שעניין את איילה. העיקר שכל השטחים הפרטיים מפוצצים בכבשים ושהן ישנות איתנו בחצר. זהו, היא מאושרת. אני חשבתי שאני עוד שניה שוחט אותם (ולא בשביל לשים אותם על המנגל). על הבוקר- ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״, ״מהה״. טוב הבנו, אם אין לכם משהו חדש להגיד, סתמו ת׳פה ותנו לישון! התאוששתי בקושי ויצאנו ליום השני. אחרי צעד וחצי על הדרך מצאנו שני פינגווינים במחילה במרחק עשרים סנטימטר. בלי משקפת ובלי קשקושים. אבל איזה סרחה לא להאמין, כמה שהם קטנים וחמודים ככה הם מסריחים. גועל נפש, חבל שלא הבאתי איתי מהבקתה את המטהר אויר של השירותים. לא היה מזיק להם איזה שפריץ אחד למחילה. המשכנו בדרך. מפלים, עניינים, שיגועים, וכעבור 5 שעות הגענו לצימר השני שלנו. בסוף היום שני (והשלישי) יש חנויות(!) בשירות עצמי. גאונים. פייר (אין כמו פרי), לעשות סטייק על מנגל בטראק, זה עוד לא יצא לי. גאונים כבר אמרתי? ואם זה לא מספיק, אז בואו צ׳מעו מה ההיילייט האמיתי של היום השני- אמבטיה חמה (על גחלים) תחת כיפת השמים. כן, זה מדהים בדיוק כמו שזה נשמע, ואפילו עוד יותר עם פחית קולה ביד. היום השלישי קצר יחסית, אז הרשנו לעצמנו לקחת את הזמן ולקום בעשר. באחת בצהריים כבר הגענו אל הבקתה של סוף היום. למזלנו בכל הימים יצא לנו מזג אוויר מצויין, אבל ביום השלישי היה חם ונעים במיוחד. מתאים כמו כפפה להיילייט של היום השלישי- גלשני בוגי וחוף ים. את הבוגי תפסתי, קרם הגנה מרחתי, בגד ים לבשתי, כובע חבשתי, משקפי שמש (כבר היו עלי...), ויצאתי לשרוף את הגלים. אבל בגלל שזאת רק תחילת העונה, המים קפואים כמו יונית לוי (8 מעלות לפי מה שהמקומיים ועידו רוזנבלום טוענים). אין בעיה- נכנסתי לשניה רק בשביל לעשות תמונה כאילו אני ממש נהנה. אחרי 3 שעות הפשירו לי הביצים לגמרי וחזרתי לדבר שוב בקול גברי. (איפה האמבטיה על גחלים כשצריך אותה?). בסוף היום הרביעי כשסיימנו לעלות את את העליה האחרונה של הטראק האחרון, איילה דקלמה את ברכת הגומל וירדה בדילוגים את כל הדרך למטה עד סוף הטראק.
אז כמו שכבר אמרתי- זהו בעצם, נשארנו עם שבועיים אחרונים פה בניו זילנד. הטראק האחרון מאחורינו, חזרנו להוסטל, לשנ״צים, ולשגרת העיירה. אני שוב על המיטה כותב לכם את הפוסט השבועי. איילה כרגיל כבר ישנה... ממלמלת משהו מתוך שינה ״חמש וחצי נקודת האיסוף...״ מי יודע, אולי בכל זאת מתחשק לה עוד איזה טראקונצ׳יק קטן לסיום סיומת... אפשר לארגן לה משהו.
לילה טוב,
דורון