חוויה של פעם בחיים

האוודי מייטס? מה חדש? ההכרזה באו״ם על פלסטין, כן, שמעתי, מרתק.

אז בפרק הקודם של ״דורוניוזילנד״ היינו בקווינסטאון- בירת האקסטרים של ניו זילנד. העיר עם הכי הרבה אדרנלין בדם. דווקא מתאים לי איזה כאפת אדרנלין לפנים. בדקנו את אפשרויות האקסטרים. אחרי שראיתי את המחירים הבנתי שבעצם כבר מיציתי את תחום האקסטרים בדרום אמריקה. איילה לעומת זאת ממש התלבטה בין מצנח רחיפה לצניחה חופשית. בסוף היא הלכה על חפירה חופשית. גם כן משיקולים כלכליים.

מקווינסטטאון הדרמנו לדונדין- עיירת סטודנטים. או! זאת עיר של חבר׳ה צעירים מלאי חיים! האגדה מספרת שבמרכז העיר ישנם בתי קפה ופאבים שפתוחים עד מאוחר. הידיעה שנוכל לחזות במראות נדירים של מקומות בילוי שפתוחים אחרי 7 בערב ריגשה אותנו והיינו שמחים על הזכות שנפלה בחלקנו. אבל בשביל לא להתגרות בגורל (ובניו זילנד) יצאנו כבר ב-22:30. לא להאמין, הכל אמת לאמיתה! נכנסו לפאב ואפילו לא היה לנו מקום לשבת מרוב שהיה מפוצץ. לא יכולנו לייחל לטוב מזה. מהר מאוד גם מצאנו איפה לשבת. במרכז הפאב היו שולחנות גבוהים שכעבור שעה המלצרים פינו אותם. הניחוש של איילה היה שמתחילים ריקודים. הניחוש שלי היה שיש הופעה. הניחוש הנכון הוא שמקפלים את הפאב והולכים לישון. טוב אולי באמת הגזמנו, כבר עוד מעט חצות! אם לא נמהר לחזור לישון הכירכרה שלנו עוד עלולה להפוך לדלעת... אני לא מבין למה השתמשו באקליפטוסים לייבש את הביצות לפני קום המדינה, היה אפשר פשוט להשתמש בניו זילנד... לא נורא, דונדין לא אכזבה אותנו. חוץ מחיי לילה פרועים, יש שם משהו מלהיב הרבה יותר- הרחוב הכי תלול בעולם. איזה גבר לא היה רוצה לפתוח ת׳חלון של האוטו, להגביר את הרדיו ולתת רייס במדרון הרחוב התלול בעולם? אל תענו- שאלה מוטורית. רק חבל שהרחוב הזה לא בא עם הוראות הפעלה: ״להנאה מרבית, הורד את האישה מן הרכב לפני השימוש״. וואו, כזה חפיר כבר מזמן לא שמעתי. ״אבל למה?״; ״בשביל מה זה טוב?״; ״מה זה נותן לך?״; ״זה מסוכן״; ״האוטו שלנו ישן מידי״; ״אנחנו נתדרדר למטה״; ״אנחנו נתדרדר למעלה״; ״הצבע האהוב עלי הוא אדום״; ״אני מתגעגעת לשאוורמה״; ״אתה הגבר החתיך בעולם״... טוב אולי הציטוטים האחרונים לא לגמרי מדוייקים, פשוט באיזשהו שלב כבר הפסקתי להקשיב. ועדיף שאני לא אכנס בכלל לתיאור צווחות האימה בזמן הירידה... בכל אופן היה אדיר. אני עדין שומע ציפצופים באוזן שמאל, אבל היה אדיר.

מדונדין המשכנו ללייק טקאפו- שם היה ממש נחמד ויפה, אז (לצערי) אין לי על מה להתלונן... יום אחרי שהגענו כבר יצאנו לטיול יום באיזור לראות את מאונט (יעני הר) קוק- ההר הכי גבוה בניו זילנד. כל הסטלנים להירגע זה קוק עם חולם לא עם שורוק. (בעצם אתם סטלנים, אין לכם מושג מזה חולם ומזה שורוק...). בכל אופן, מתוך אלפי המסלולים באיזור בחרנו בסופו של דבר ב׳הוקר ואלי׳. כל החרמנים כן, הוקר כמו זונה. עשינו את כל הדרך, זונה לא היתה שם. אבל היה יפה שזה גם משהו...

אחרי שסיימנו עם הקוק והזונות (פלאשבק לקולומביה) נסענו צפונה לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳ שעל החוף המזרחי. שם סגרנו לעצמנו כרטיסי טיסה לפיג׳י(!). המשכנו עוד קצת צפונה על קו החוף והגענו לכאן- קייקורה, עיירה קטנה וסימפטית יותר מהעיר הגדולה. פה הגשמנו לאיילה את החלום שלה. תיכף היא גם תספר לכם עליו... אני לעומת זאת אכלתי פה לובסטר בפעם הראשונה בחיי. עלה לי מאה שקל, אבל מה- אין מילים! גועל נפש, לא שווה שקל.

״רגע מאמי, שניה... אבל שניה אמרתי!״ טוב איילה לא יכולה להתאפק, היא חייבת לספר לכם מה היא עשתה היום. בבקשה:

״עשיתי זאת!! למי שחושב שמדובר באחת מפעילויות האקסטרים, אז הוא טועה בגדול. היום החזקתי כבשה בת חודש בידיים. תאמינו או לא זאת היתה חוויה מלחיצה בהתחלה, בטח כשאחותה הגדולה (בת השלושה חודשים) נעמדת על שתי רגליים אחוריות, בזמן שאני בסך הכל מנסה ללטף אותה. אבל התגברתי על הפחד, דורון האמיץ תפס את הכבשה שניסתה לברוח ושם לי אותה בידיים. מה אגיד ומה אומר, חוויה של פעם בחיים.״

נשמע לי כמו סיום טוב להפעם- אני אמיץ, איילה מבסוטה, חבל על כל מילה נוספת.

שבת שלום,

דורון