יום שישי, 16 בנובמבר 2012

חוק וסדר

היי. אני חולה... שוב? כן, שוב. נשמע לכם מוכר? יש דברים שכנראה לא ישתנו לעולם. כשאני בחו״ל אני חולה ובארץ פורצת מלחמה. שמעתי שיש כאלה שחושבים שזה קשור איכשהו לבחירות. תמימים... זה קשור אלי. אז מה? עכשיו אסור לי לבכות שאני חולה כי אתם סובלים יותר? זה העניין? יאללה בסדר, ניצחתם, גם ככה כולה יש לי צינון וגם הוא לא קשה במיוחד. העיקר שהחוקיות נשמרת ושהכל כרגיל. אז מה היה לנו? פלאגים, פלטינות, גראדים, אנטיביוטיקה, והאלמנט? On the house.
מעבר לחוקיות, שתדעו שאיילה פה דואגת לי ומטפלת בי יפה יפה. אולי אפילו יפה מידי. כנראה שבשביל שאני לא ארגיש לבד ובשביל להראות לי שהיא איתי בכל הסיפור, גם היא הצטננה ואפילו תפסה את הצוואר! איזה נשמה, איזו הקרבה, איזה מאמי! אפרופו מאמי, (לשמחתם) איילה החליטה סוף סוף להרים את הכפפה ולכתוב לכם דבר מה. היא לא הצליחה לכתוב עם הכפפה, אז היא עזבה את הכפפה והרימה במקום זה את העט. אבל זה רק הפרומו. בשביל שלא תקראו רק את הקטע של איילה ותברחו, שתלתי אותו באמצע הבלוג. מווההההההה!! איזה מתוחכם אני...
ונעבור לכמה חוקים אחרים שתפסו פה את תשומת ליבי. אחרי מספר שיחות עם מקומיים כאן, הצלחתי לפענח את קוד השיחה הניוזילנדי. פה אפשר לנהל שיחה במשך שלוש שעות עם 5 מילים/ ביטויים בלבד:
Awesome, Sweet, No worries, Mate & Cheers.
החוק הניוזילנדי מחייב אותך להשתמש לפחות במילה אחת מהמילים הנ״ל בכל משפט שאתה מרכיב, אחרת אתה צפוי לקנס כבד מהרשויות. סמואל-טוק שלהם נשמע משהו בסגנון:
- What's up mate?
- Awesome mate, and you?
- Awesome. Thanks for asking.
- No worries.
- Sweet mate.
- Yeah, sweet...
- Can I ask you something mate?
- Sure mate, no worries, what's that?
- Wanna grab some awesome burger maybe?
- I already ate, mate.
- Ho sweet.
- Sorry mate.
- No worries, that's ok.
- Cheers anyhow.
- Awesome.
- Sweet.
- Ok then, see ya later mate?
- Yeah sure, awesome.
- Cheers.
- Cheers mate.
- Sweet.
עמוק...
ונעבור לחוקים אחרים לגמרי. אני עדין מנסה להסתגל לחוקי התנועה ולנסיעה בצד שמאל. זה לא קל כשהכל כאן הפוך. בהתחלה זה היה סיוט. אני בא להיכנס לאוטו, ההגה בצד השני. אני בא לאותת, המגבים מתחילים לפעול. בימים הראשונים גם לקח לי כמה דקות להבין שאני נוסע בנתיב ההפוך. היום זאת כבר לא בעיה... בשניות אני מבין שזה שבא מולי באותו נתיב, זה לא הוא זה שדפוק. מה שכן בסוף אתה קולט. אתה קולט שאין ברירה ושצריך לעגל פינות פה ושם (אחרת לא תגיע ליעד שלך לעולם). אז מידי פעם אנחנו נכנסים באין כניסה, חוצים קווים רצופים, יורדים מהשוליים ונכנסים לכיכרות מצד ימין. זה חוסך ים של זמן בשביל לא לנסוע את כל הדרך חזרה אם פספסת פניה. כן, סביר להניח שאם המשטרה היתה בעקבותי, הייתי כבר יושב כמה שנים טובות. ולעומת זאת, אני יכול לספר לכם בגאווה שלא דרסתי אף חיית בר על הכביש. (עדין). וזה בהחלט כבוד. שתדעו שלא קל להיות ארנב, תרנגולת או קיפוד בניו זילנד. 90% מהם מקפחים את חייהם על שולי הדרך (או באמצע הכביש אם יש להם מזל- ככה לפחות יותר אנשים משתתפים בצערם). אין ספק שפה עדיף להיות קיווי (עוף לילה מקומי ללא כנפיים). הקיווי מאוד מפורסם בניו זילנד, למרות שלא ניתן לחזות בו באור יום. על כן הוא זוכה לחיים שקטים מצד אחד ונהנה מחיי פרסום, תהילה וזוהר מצד שני. ואם זה לא מספיק, המקומיים אפילו ציירו לו תמרור אזהרה משלו בכביש! קיצר חי טוב החרא הקטן. בכל מקרה הייתי מציע לו לחבוש קסדה כשאני עולה על הכביש, אם הוא רוצה להמשיך לחיות טוב. או לחיות נקודה.
ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23..., זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת. ובמילים אחרות- איילה:
״אז אחרי כמה טראקים של יום אחד (daily walks) הבנתי שזה לא ממש הקטע שלי. אני יותר בקטע של מסעדות, אוכל טוב, תרבויות שונות, מנוחה (בעצם כל מה שאין בניו זילנד). מי בכלל המליץ לי לבוא לפה?!? אבל החלטתי לתת עוד צ׳אנס אחרון (לפני שאני פוסלת סופית את עניין הטראקים) ולצאת לטראק של יומיים (כמובן שכולל ארוחת צהריים, ערב ובוקר מסודרים + לינה על אוניה- כמו שטראק אמיתי בשטח צריך להיות). הגוף שלי הגיב בהתאם- אני שבוע חולה, מצוננת, חום, כאבי ראש, סינוסיטיס, בקיצור כנראה שהגזמתי עם רמת המאמץ. אני לא אתפלא אם גם יש לי כמה שברי מאמץ״...
לצערי איילה לא הגישה את הטור הסופי שלה בזמן למערכת והבלוג היה חייב לצאת לדפוס (הדיגיטלי). על כן הוא לא ממש בגרסתו הסופית. מי יודע, אולי בבלוג הבא תשמעו ממנה עוד כמה פנינים. אניוויז, כמו שאתם מבינים איילה ממש לא מרוצה בחופשה שלה. היא אומנם לא עשתה טבלת יאוש, אבל נראה שהיא סופרת את הימים לאחור. אפילו לי לא היה מושג כמה היא סובלת פה, עד שקראתי את הדברים שכתבה. אז החלטתי להפתיע אותה ולקנות לה כרטיס טיסה חזרה לארץ. כמובן שלי אין כסף, כי בזבזתי אותו על הטיול שלנו. ועל כן גאה להכריז בזאת על פתיחת משא התרמה- ״לא טוב לי בניו זילנד, אני רוצה לחזור לארץ לעבוד״. המטרה שלנו היא לאסוף ולגייס לה 1500$ כמה שיותר מהר לכרטיס. קדימה מי שם כסף וכמה?... מה? מה קרה? פתאום אתם מתחרטים שביקשתם לשמוע את דעתה? חבל, עכשיו כבר מאוחר מידי. איילה זקוקה לעזרתכם. קדימה, זה הזמן להראות לה שאתם חברי אמת ועד כמה היא חשובה לכם! אני מבקש מכל אחד מכם לרשום כמה כסף יש באפשרותו לתרום וכיצד הוא מעוניין לעשות זאת. עמכם התודה. ביחד (כלומר בעזרתכם) נוכל לעשות זאת! אחד בשביל כולם, וכולם בשביל איילה!
אגב, אם משהו מכם חשב אולי אפילו בצחוק להתחיל לחוש איזשהו קמצוץ רגש של הזדהות או אולי ניצן פצי פיצפון של רחמים, בואו אני אציג בפניכם את הצד השני של המטבע. אחרי האפצ׳י השני של איילה נסענו להוסטל קטן ומבודד באיזור ארת׳ור פאס שנראה כמו צימר. לקחנו חדר מעץ זוגי עם מקלחת ושירותים בחדר + טלויזיה ודי.וי.די. 48 שעות אכלנו, עשינו מקלחת חמה, ישנו, ראינו סרטים (ספרות זולה ואיש הגשם, איילה כמובן נרדמה באמצע...), אכלנו שוב, חזרנו לישון שוב וחוזר חלילה וחס וחלילה... בקיצור אתם מבינים כמה סבלנו כן? סיפור עצוב.
ונסיים כרגיל בתקציר הגיאוגרפי של הבלוג- איפה היינו ומה עשינו. בפעם האחרונה כתבתי לכם מגריימאוס (שבחוף המערבי). מאז הספקנו לנסוע לארת׳ור פאס לראות תולעים זוהרות ולפגוש בתוכים שאכלו לנו את המגבים של האוטו. טיילנו על קרחונים וגם באגם המראה שבעיירה פוקס. הדרמנו עוד קצת לוואנאקה לעשות סיור במבשלת בירה, ובסוף הגענו לכאן- קווינסטאון. וזה הכל להפעם.

יאללה אני הולך לשתות תה ג׳ינג׳ר למונני.
נשתעל בקרוב.
Cheers
דורון

אין תגובות:

פרסום תגובה