היי,
אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם אמורים לדעת שהגענו (או יותר נכון חזרנו) לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳. הדבר הכי מעניין שיש לספר על קרייסצ׳רץ׳ זה שלפני שנתיים היתה פה רעידת אדמה שהרסה את כל מרכז העיר. העיר בשיפוצים. הרחובות והאזורים השלמים שחסומים פה זכו לשם- the Red Zone. להסתובב עם הרכב בעיר זה אסון. אפילו אני, שהורדתי פה כמות לא מבוטלת של קונוסים, נכנסתי באין כניסה ונסעתי על השולים לא הצלחתי לנווט אותנו אל היעד. לא נשארה לנו ברירה, הפעלנו את ה-GPS. אחרי שתי דקות גם הוא התייאש. ״בעוד 50 מטר פנה ימינה, לא, לא, שמאלה. בעצם ימינה ואז שמאלה. סליחה, שמאלה ואז אחורה. לא, רגע... דיי תחנה פה ועזוב׳תי באמא׳שך...״. קיצר סיוט. לא נורא, ממילא הגענו לפה בעיקר בשביל למכור את הרכב... בדיוק התחילו להידלק לנו על הדאשבורד כל מיני נורות בכל מיני צבעים. זה בהחלט זמן טוב להיפתר מהגרוטאה. עוד לא הספקנו להגיד ״מישרוצהלקנותאוטושיגידאני״ וכבר הלך האוטו. מתעניין אחד, 24 שעות, 2,100 דולר- נמכר. לא, לא אתם לא מתבלבלים, אתם זוכרים בסדר גמור, את האוטו קנינו ב-2,000 דולר. איילה פשוט כנראה עובדת במקצוע הלא נכון. ניהול משא ומתן כמו שכתוב בספר- אסרטיביות, מקצועיות, אמינות, והכל יוצא לה בכזאת טבעיות... אשת מכירות משהו לאקשארי. אולי כדאי שאני אבדוק כמה עולה 10 טון קרח, כי נראה לי שבקרוב מאוד אנחנו נוסעים לעשות עסקים באנטרקטיקה.
בכל אופן, לא חשבנו שנפטר מהרכב כל כך מהר, אבל כמאמר הפתגם הנודע- ׳עדיף מוקדם מאשר אף פעם לא׳. טוב אבל איך עכשיו מגיעים לקניון (שנראה פתאום רחוק מתמיד)? איילה חמה על שופינג כבר מהרגע הראשון שאמרתי לה שהיא יכולה לשכוח משופינג. ״פה עושים טראקים מאמי, זה הרבה יותר טוב משופינג ואת הולכת להינות מכל רגע״. מחוסרי גלגלים מנוע והגה, נאלצנו לברר איזה קו אוטובוס מגיע לקניון הקרוב. הסבירו לנו שהקו ליד ההוסטל בוטל ושאפשר ללכת לתחנה המרכזית ברגל- מרחק הליכה של חצי שעה. חצי מה?! אין ברירה, תפסנו טרמפים. איך שהגענו לקניון נתקע לאיילה חיוך מאוזן לאוזן. הייתי מאוד מוטרד שלא יתפסו לה השפתיים בסוף היום. לגבי עצמי הייתי מוטרד בשאלה איך אני הולך לשרוד את היום הזה, אבל שמרתי על אופטימיות זהירה. כשגילית שיש בקניון אינטרנט אלחוטי חינם פלטתי אנחת רווחה. עברנו את פרעה, נעבור גם יום שלם בקניון. מה עוד? חיפשנו מה עוד יש לעשות בעיר הגדולה והלא כל כך מעניינת הזאת. <אנקדוטה: זה זמן רב שהייסורים אוכלים אותנו על כך שלא היינו בארץ בעתות מצוקה, במהלך מבצע עמוד ענן. הנושא הדיר שינה מעינינו, אך לא ידענו מה עלינו לעשות בנידון. שאלנו את עצמנו לא פעם, כיצד אנו יכולים לתרום למצב ולהביע הזדהות עם תושבי הדרום?>. השבוע זה היכה בנו. איך לא חשבנו על זה קודם?! יצאנו לקזינו! בלי להסתכל ימינה ושמאלה, הסתערנו קדימה אל היעד והתיישבנו על הרולטה. 5 דולר צבע אדום. המשכנו בנחישות. צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום. נכנסנו עם 100 שקל יצאנו אחרי שעתיים בלי כלום. גם אנחנו הגענו למסקנה הצפויה מראש- צבע אדום זה חרא. המשכנו להסתובב בעיר. אחת האטרקציות בעיר זה ללכת ל- re:start market המרכז החדש שיצרו אחרי רעידת האדמה. המקומיים מצאו להם פיתרון זריז לשקם את העסקים- הכל בקונטיינרים. סניפי בנק, חנויות בגדים, חנויות מזכרות... טוב הלו! כבר עברו שנתיים מאז הרעידת אדמה- כמה זמן לוקח לשים שני בלוקים, קצת מלט ולבנות חנות? מישהו אמר גימיק שיווקי? הסתובבנו והסתובבנו ואחרי 3 ימים נשברנו. אנחנו חייבים רכב. 100 דולר פתרו לנו לנו את הבעיה לארבעת הימים הקרובים. נכנסנו לרכב השכור ונופפנו לשלום לעיר הגדולה. והנה אנחנו כאן- אקרואה, העיירה הקטנטנה שממנה יצאנו לטראק בשבוע שעבר. לא, לא, אין טראק נוסף בתכנון. (אמא להירגע). הפעם משהו הרבה יותר רגוע- שחיה עם דולפינים. משהו שכבר תכננו לעשות מזמן וכל פעם חוזל״ש מסיבה אחרת. אבל מחר זה קורה אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון. יאללה אני הולך לישון כי הדולפינים מסתבר אוהבים להתעורר מאוד מוקדם. מה רע להם לקום ככה ב-11 בפאנן, אלוהים יודע...
חנוכה שמח ומרי קריסמס הו, הו, הו.
דורון
אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם אמורים לדעת שהגענו (או יותר נכון חזרנו) לעיר הגדולה- קרייסצ׳רץ׳. הדבר הכי מעניין שיש לספר על קרייסצ׳רץ׳ זה שלפני שנתיים היתה פה רעידת אדמה שהרסה את כל מרכז העיר. העיר בשיפוצים. הרחובות והאזורים השלמים שחסומים פה זכו לשם- the Red Zone. להסתובב עם הרכב בעיר זה אסון. אפילו אני, שהורדתי פה כמות לא מבוטלת של קונוסים, נכנסתי באין כניסה ונסעתי על השולים לא הצלחתי לנווט אותנו אל היעד. לא נשארה לנו ברירה, הפעלנו את ה-GPS. אחרי שתי דקות גם הוא התייאש. ״בעוד 50 מטר פנה ימינה, לא, לא, שמאלה. בעצם ימינה ואז שמאלה. סליחה, שמאלה ואז אחורה. לא, רגע... דיי תחנה פה ועזוב׳תי באמא׳שך...״. קיצר סיוט. לא נורא, ממילא הגענו לפה בעיקר בשביל למכור את הרכב... בדיוק התחילו להידלק לנו על הדאשבורד כל מיני נורות בכל מיני צבעים. זה בהחלט זמן טוב להיפתר מהגרוטאה. עוד לא הספקנו להגיד ״מישרוצהלקנותאוטושיגידאני״ וכבר הלך האוטו. מתעניין אחד, 24 שעות, 2,100 דולר- נמכר. לא, לא אתם לא מתבלבלים, אתם זוכרים בסדר גמור, את האוטו קנינו ב-2,000 דולר. איילה פשוט כנראה עובדת במקצוע הלא נכון. ניהול משא ומתן כמו שכתוב בספר- אסרטיביות, מקצועיות, אמינות, והכל יוצא לה בכזאת טבעיות... אשת מכירות משהו לאקשארי. אולי כדאי שאני אבדוק כמה עולה 10 טון קרח, כי נראה לי שבקרוב מאוד אנחנו נוסעים לעשות עסקים באנטרקטיקה.
בכל אופן, לא חשבנו שנפטר מהרכב כל כך מהר, אבל כמאמר הפתגם הנודע- ׳עדיף מוקדם מאשר אף פעם לא׳. טוב אבל איך עכשיו מגיעים לקניון (שנראה פתאום רחוק מתמיד)? איילה חמה על שופינג כבר מהרגע הראשון שאמרתי לה שהיא יכולה לשכוח משופינג. ״פה עושים טראקים מאמי, זה הרבה יותר טוב משופינג ואת הולכת להינות מכל רגע״. מחוסרי גלגלים מנוע והגה, נאלצנו לברר איזה קו אוטובוס מגיע לקניון הקרוב. הסבירו לנו שהקו ליד ההוסטל בוטל ושאפשר ללכת לתחנה המרכזית ברגל- מרחק הליכה של חצי שעה. חצי מה?! אין ברירה, תפסנו טרמפים. איך שהגענו לקניון נתקע לאיילה חיוך מאוזן לאוזן. הייתי מאוד מוטרד שלא יתפסו לה השפתיים בסוף היום. לגבי עצמי הייתי מוטרד בשאלה איך אני הולך לשרוד את היום הזה, אבל שמרתי על אופטימיות זהירה. כשגילית שיש בקניון אינטרנט אלחוטי חינם פלטתי אנחת רווחה. עברנו את פרעה, נעבור גם יום שלם בקניון. מה עוד? חיפשנו מה עוד יש לעשות בעיר הגדולה והלא כל כך מעניינת הזאת. <אנקדוטה: זה זמן רב שהייסורים אוכלים אותנו על כך שלא היינו בארץ בעתות מצוקה, במהלך מבצע עמוד ענן. הנושא הדיר שינה מעינינו, אך לא ידענו מה עלינו לעשות בנידון. שאלנו את עצמנו לא פעם, כיצד אנו יכולים לתרום למצב ולהביע הזדהות עם תושבי הדרום?>. השבוע זה היכה בנו. איך לא חשבנו על זה קודם?! יצאנו לקזינו! בלי להסתכל ימינה ושמאלה, הסתערנו קדימה אל היעד והתיישבנו על הרולטה. 5 דולר צבע אדום. המשכנו בנחישות. צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום. נכנסנו עם 100 שקל יצאנו אחרי שעתיים בלי כלום. גם אנחנו הגענו למסקנה הצפויה מראש- צבע אדום זה חרא. המשכנו להסתובב בעיר. אחת האטרקציות בעיר זה ללכת ל- re:start market המרכז החדש שיצרו אחרי רעידת האדמה. המקומיים מצאו להם פיתרון זריז לשקם את העסקים- הכל בקונטיינרים. סניפי בנק, חנויות בגדים, חנויות מזכרות... טוב הלו! כבר עברו שנתיים מאז הרעידת אדמה- כמה זמן לוקח לשים שני בלוקים, קצת מלט ולבנות חנות? מישהו אמר גימיק שיווקי? הסתובבנו והסתובבנו ואחרי 3 ימים נשברנו. אנחנו חייבים רכב. 100 דולר פתרו לנו לנו את הבעיה לארבעת הימים הקרובים. נכנסנו לרכב השכור ונופפנו לשלום לעיר הגדולה. והנה אנחנו כאן- אקרואה, העיירה הקטנטנה שממנה יצאנו לטראק בשבוע שעבר. לא, לא, אין טראק נוסף בתכנון. (אמא להירגע). הפעם משהו הרבה יותר רגוע- שחיה עם דולפינים. משהו שכבר תכננו לעשות מזמן וכל פעם חוזל״ש מסיבה אחרת. אבל מחר זה קורה אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון. יאללה אני הולך לישון כי הדולפינים מסתבר אוהבים להתעורר מאוד מוקדם. מה רע להם לקום ככה ב-11 בפאנן, אלוהים יודע...
חנוכה שמח ומרי קריסמס הו, הו, הו.
דורון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה